“באמצעות הפסוקים הקדושים המלאים באלימות ובצדקנות עצמית, מוחותיהם של האנשים הזועמים מוצאים דרך להיפטר מכל סבלם. במצב התודעה הבלתי יציב הזה, הם נמשכים לתיאור של המלחמה הקדושה. הם מדמיינים שביב של תקווה. הם חשים שהם שקועים בה לחלוטין. לבסוף, כשהם מגיחים כלוחמים קדושים, הם אינם עוד בני אדם, מנקודת המבט הרגשית. הם מגיחים כחיות פרא, ובמישור הנוירולוגי כמעט שאינם מסוגלים לחוש רגשות אנושיים, כמו אמפתיה, אהבה, טוב לב וחמלה. כתוצאה מכך, העולם כולו ניצב מול זעמו של היסוד הפרימיטיבי ביותר מכל היסודות האנושיים בשם משפטו של האל.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←