טירה בנקס

“מצד אחד אני מקבלת מכתבים רבים מנשים שכותבות לי שהן מעריצות אותי שאני לא רזה כמו אחרות וחושבות שאני יפהפייה כמו שאני נראית, אבל מצד שני הן קוראות שאומרים עליי בתקשורת שהגוף שלי מכוער ודוחה. אז איך אותן צעירות אמורות להרגיש?”

“אני מרגישה שלא משנה מה קורה למישהו – נשים בעיקר – זה לא חייב להיות הגורל שלהן. אתה יכול, ואתה חייב, להתקדם הלאה. זה משהו שאני מנסה להחדיר בכל יום בתוכנית האירוח. אתה חייב לתבוע את חייך בחזרה.”

“אני יותר מדי המונית לאירופה. היינו ברומא לצילומים של 'טופ מודל' ואמרתי לסגן שלי בחברה: 'תסתכל על הארכיטקטורה המהממת הזאת!' אבל אם היה שם באמצע סניף של וונדיס או וולמארט – באם! זה היה אפילו יותר מהמם.”

“אמי אמרה, 'את לא תיסעי לפריז בלי ללמוד קודם על התעשייה', היא הסבירה לי שאני צריכה ללמוד את השמות של כל מעצבי השיער, הסטייליסטים, המאפרים, הצלמים, העורכים וכמובן מעצבי הבגדים. צפיתי בקלטות וידיאו של דוגמניות על המסלול. אמא אמרה 'זה לא רק זוהר – זה עסק'. ככה, כשהגעתי לפריז הייתי מוכנה.”

“התחלתי להסתכל על סינדי קרופורד. היא הייתה בחורה של אופנת עילית, ואז בלי להרגיש הפכה להיות אול־אמריקן גירל. אף בחורה שחורה לא ניסתה מעולם להיות סינדי קרופורד. דוגמניות־על כמו אימן היו דיוות מאיימות – הן לא יכלו למכור לאנשים פפסי. ואני רציתי את הקריירה של סינדי, רציתי להיות הבת של השכן, הבת השחורה של השכן.”

“כדוגמנית, המכשול העיקרי שלי היה שהייתי שחורה ועגלגלה. כשנכנסתי לתחום ההפקה, המכשול העיקרי שלי היה שהייתי דוגמנית. אבל כמו שאני אומרת לבנות, כל מי שנמצא באיזושהי פסגה לקח סיכונים והתמודד עם ביקורת ועם קשיים. הם חושבים שאני רק דוגמנית? אני אראה להם מה זה.”

“חיוכים באים לי בטבעיות, אבל התחלתי לחשוב עליהם כעל כישרון אמנותי שצריך לנצל, חקרתי היטב את הנושא. הסתכלתי במגזינים, התאמנתי מול המראה ושאלתי צלמים לגבי זוויות הצילום הכי טובות. עכשיו אני יכולה לשלוף חיוך לפי הזמנה.”