סטיבן קינג

“אצרח בעוד השפיות עוזבת את מוחי לנצח. אצרח... אבל אין שם איש לשמוע אותי.”

“אני תוהה כמה — או כמה מעט — הם זוכרים. איכשהו אני משוכנע שהם לא זוכרים מזה דבר, כי אין להם צורך לזכור. אני היחיד ששומע את קולו של הצב, היחיד שזוכר, כי אני היחיד שנשאר כאן בדרי. ומכיוון שהם נפוצו לארבע רוחות השמים, אין להם שום דרך לדעת את הדפוסים הזהים שלקחו חייהם. להחזיר אותם, להראות להם את הדפוס הזה....כן, זה אולי יהרוג כמה מהם. זה אולי יהרוג את כולם.”

“כשאתה כותב ספר, אתה מבלה יום אחר יום בסריקה ובזיהוי העצים. כשאתה מסיים, אתה צריך לקחת צעד אחורה ולהביט ביער.”

“הוא הרגיש כמו מחט של מצפן. המחט אינה יודעת דבר על הצפון המגנטי; היא רק יודעת שעליה להצביע בכיוון מסוים, אם תרצה בכך ואם לאו.”

“אתה חייב להישאר נאמן למה שאתה עובד עליו.”

“התחל עם משטח ריק. הוא לא חייב להיות נייר או קנבס, אבל אני מרגיש שהוא צריך להיות לבן. אנחנו קוראים לו לבן כי אנחנו צריכים מילה, אבל שמו האמיתי הוא כלום. שחור הוא היעדר אור, אבל לבן הוא היעדר זיכרון, הצבע של לא-זוכר.”

“אני לא מצליח להבין למה אנשים משתמשים בדת כדי לפגוע זה בזה כשכבר יש כל כך הרבה כאב בעולם.”

“כתיבה היא עבודה בודדה. עצם זה שיש מישהו שמאמין בך עושה הבדל גדול. הם לא צריכים לשאת נאומים. עצם האמונה בדרך כלל מספיקה.”

“בסיוטים אנחנו יכולים לחשוב את הגרוע מכול. בשביל זה הם נועדו, אני מניח.”

“הרגע המפחיד ביותר הוא תמיד ממש לפני שאתה מתחיל.”

“אם אין לך זמן לקרוא, אין לך את הזמן (או את הכלים) לכתוב. פשוט כך.”

“השאר — ואולי הטוב שבו — הוא אישור: אתה יכול, אתה צריך, ואם תהיה אמיץ מספיק להתחיל, אתה תצליח.”

“אני לא גבר גדול במיוחד, ואפילו שאני מנסה לשמור על כושר, אני בכל זאת כבר בן שישים ומשהו.”

“התכוונתי לגרור אותו אחורה גם אם הוא לא ירצה לבוא, כי כלבים צריכים לדעת מי הבוס.”

“הם חושבים שהמבוגרים לא יודעים מה הם אומרים, שאנחנו לא מקשיבים להם.”

“כעת, כשהיה כבר ערני לחלוטין, ניעור בלבו גם זעם בנוסף לפחד.”

“אין דבר טיפשי יותר מלגנוב פריטים שלעולם לא תוכל למכור.”

“הוא נראה כמעט עצוב.”

“הוא פרש את זרועותיו והיא הניחה לו לחבק אותה, ייחלה להישאר כך עטופה ומוגנת לפחות שעה. אולי שעתיים.”

“סגר את הדלת חרישית ופסע צעד אחד לאחור כשעל פניו הבעה שהיה ניתן לפרש בטעות כשלוות נפש.”