“המשורר הוא האומר, הנותן שם, ומייצג את היופי. הוא ריבון, ועומד במרכז. שכן העולם אינו מצויר, או מקושט, אלא הוא מראשיתו יפה; ואלוהים לא עשה כמה דברים יפים, אלא היופי הוא בורא היקום. לכן המשורר אינו איזה שליט מתירני, אלא קיסר בזכות עצמו. הביקורת נגועה בקלישאה של חומרנות, המניחה שכישרון מעשי ופעילות הם המעלה הראשונה של כל בני האדם, ומזלזלת באלה שאומרים ואינם עושים, תוך התעלמות מן העובדה, שיש בני אדם, כלומר משוררים, שהם אומרים טבעיים, שנשלחו לעולם לשם ההבעה, והיא מערבבת אותם עם אלה שתחומם הוא הפעולה, אך הם נוטשים אותה כדי לחקות את האומרים. המשורר אינו ממתין לגיבור או לחכם, אלא כשם שהם פועלים וחושבים בראש ובראשונה, כך הוא כותב בראש ובראשונה את אשר ייאמר וצריך להיאמר, ומחשיב את האחרים, אף שהם ראשוניים גם הם, אך ביחס אליו משניים ומשרתים; כמי שיושבים כדוגמנים בסטודיו של צייר, או כעוזרים המביאים חומרי בניין לאדריכל.”