ראינר מריה רילקה

“לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזכרונות?”

“תאר את עצבויותיך ואת מאווייך, את המחשבות החולפות ואת האמונה ביופי כלשהו – תאר כל זאת בדבקות וביושר שקט וענו והשתמש לשם ההבעה בחפצים שבסביבתך, בתמונות של חלומותיך ובעצמים השמורים בזכרונך.”

“התרחק מן הצורות הרגילות והשגורות יתר על המידה... דרוש כוח רב ובשל כדי להגיע להישג מקורי במקום שמסורות טובות, מקצתן מזהירות, מצויות בשפע.”

“ראו, קראתי לאהובתי, אבל לא רק היא לבדה היתה באה... נערות אחרות היו קמות מקברים שבירים ועומדות... כי איך, איך הייתי מגביל את קולי הקורא?”

“לגשם דומה הבדידות הגדולה. לקראת הערבים מן הים היא עולה.”

“אחרון בתי הכפר הזה נצב בודד כבית שבקצה עולם.”

“אם חייך דלים אל נא תאשימם; האשם את עצמך ואת אי יכולתך להיות משורר כדי לחוות את עושרם.”

“מיזוג של שני אנשים אינו אפשרי שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים.”

“אין זה די שיש לנו זיכרונות; עלינו לדעת לשוכחם כשהם רבים מדי, ולהתאזר בסבלנות גדולה כדי לצפות לשובם.”

“הדלות כמוה כאור גדול בעמקי הלב.”

“אין זה בזכותנו לפתוח ספר אם אין בדעתנו לקוראו עד תום.”

“כל המפלצות שבחיינו אולי אינן אלא נסיכות המצפות לראותנו גיבורים או מאושרים.”

“אנו מכילים בתוכנו את המוות כפי שהפרי מכיל את הגלעין.”

“כאשר אנו נתקלים בקשיים, זו סיבה נוספת להמשיך.”

“מי מדבר על ניצחון? מה שחשוב הוא לשרוד.”