Jack London

“הוא חש בגדולתם ובלהטם של החיים במה שקרא, אך לא היה לאל ידו לבטא את שהרגיש.”

“כל גודש המראות, הרגשות והמחשבות הללו מילא אותו מיד. במציאות שבה נע לא היתה כל הפוגה.”

“הוא היה פתוח ומלא היענות באורח יוצא דופן, בעוד דמיונו הער והסוער פועל ללא הרף, יוצר קשרים של שוויון והבדל.”

“אלה הם החיים. זו המציאות. זו האמת. ועליי לכתוב על החיים כפי שהם.”

“הוא נמשך ליופי ונענה לו, וכאן מצא למה להיענות.”

“אצל היצורים הפשוטים יותר, טוב ורע הם דברים המובנים בקלות. הטוב הוא כל מה שמביא נוחות וסיפוק והימנעות מכאב, ולכן הוא נחשק. הרע מייצג את כל הדברים הנושאים בחובם אי נוחות, איום וכאב, והוא שנוא בהתאם.”

“הוא ויתר על חירותו בעבור שייכות לאל בשר ודם. אוכל ואש, הגנה וחברה היו כמה מהדברים שקיבל מהאל. בתמורה שמר על רכוש האל, הגן על גופו, עבד בשבילו וציית לו.”

“בדרכים מעורפלות זיהה את האדם כחיה שכבשה לה בלחימה עמדה של עליונות על כל החיות האחרות בטבע.”

“הוא לא תפס את המוות במודע, אבל כמו כל חיה בטבע, היה יצר המוות טמון בו.”

“יהיה חייב ללמוד את מהותו של דבר לפני שיוכל לתת בו אמון.”

“נשים אלה, המסוגלות לחוש את הנעלים שברגשות, את האהדה הרכה מכולן, עמדו פעורות פיות וצורחות. הן רצו לחיות, הן היו חסרות ישע כעכברים במלכודת, והן צווחו.”

“הפעמון שנשמע כמדומה ישר לפנים, צלצל עתה מהצד. הצופר שלנו שרק בצרידות, ומפעם לפעם בקעו אלינו מתוך הערפל צלילי צופרים אחרים.”

“טוב מאוד שבני האדם יתמחו, הרהרתי. הידע הייחודי שבו ניחנו ההגאי והקברניט די היה בו לאלפי בני אדם שלא ידעו על הים ועל ניווט יותר ממני.”

“מרעישים ומקשקשים בדיבור שופע ביטחון עצמי בשעה שלבבותיהם כבדים מספק ומחרדה.”

“בהלה בהמון, שהיא בבחינת צרה ברבים, אינה נוראה כבהלת האדם הבודד.”

“חש רגשת אושר, התעלות. הוא עשה משהו, השיג משהו, כופף את איתני הטבע. פעם אחת צחק בקול מעוצם החיים לבדם, והניף אגרוף קפוץ כנגד הכפור. הוא היה אדוניו. מה שעשה, עשה חרף הכפור. לא היה בכוחו של הכפור לעצור אותו.”

“מניסיונו של הכלב שום אדם אינו יושב כך בשלג, בלי להדליק מדורה. ככל שהדמדומים נמשכו, השתלטה עליו הכמיהה לאש. הוא השמיע המייה, הניע את כפות רגליו הקדמיות, ייבב בשקט, ואז שיטח את אוזניו בציפייה שהאיש יגער בו, אבל הוא המשיך לשתוק.”

“אז שקע האיש במה שנראה לו כשינה המרגיעה ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הגיע לקצו בדמדומים ארוכים ואיטיים.”

“בארץ אחת בצפון ,שכל חורף יורד בה שלג, פגשתי אדם רזה וארוך שיער. מבטו היה קודר בשעת זריחה, מהורהר בשעת שקיעה. עצוב בערב ומסתורי ביום.”

“בכל קצווי תבל הייתי. דברים מופלאים ראיתי. את האדם הזה לא אשכח אף פעם.”