Herta Müller

“שלטונות הדיכוי הקומוניסטים פשוט לא הרשו להם לצאת. כלואים וזנוחים במולדתם הפיזית המתנכרת, בני המיעוט הגרמני למדו לשתוק ולפחד. הם שמרו על שפתם, אבל דיברו בה בעיקר בשקט.”

“העקירה מן המולדת, שלגבי סופר פירושה עקירה מאלה שבתוכם ולמענם נועד לדבר, היא הטראומה והנושא העיקרי של הרטה מילר.”

“הפרוזה שלה ישירה, רזה, חושפנית ונוטה לבעוט בקורא, ומכל מקום לא מלטפת: את המאמצים האסתטיים הגדולים יותר, וגם את החדשנות הלשונית היא שומרת ככל הנראה לשירה.”

“לדעתי, יש בכתיבתה עוצמה אדירה וסגנון מאוד ייחודי. אתה קורא חצי עמוד, ואתה יודע מיד שזו מילר. תמיד יש לה משהו מהותי לומר, מתוך הרקע ממנו באה, כאישה רדופה ברומניה, אבל גם כמהגרת בגרמניה, שם היא מנוכרת לממסד הפוליטי, לשפה של הרוב וגם למשפחתה שלה.”

“בשבילי כל מסע לרומניה הוא גם מסע לזמן אחר, שבו מעולם לא ידעתי איזה אירוע בחיי היה צירוף מקרים ואיזה היה מבויים. זו הסיבה לכך ששבתי ותבעתי גישה לתיקים החשאים שנפתחו נגדי, בעילות שונות, ובכל פעם נעניתי בשלילה.”

“החיים תחת השלטון הדיקטטורי ברומניה היו עבורי חוויה מכוננת, ולחיות בגרמניה לא מוחק את ניסיון העבר שלי. אמנם ניסיתי למחוק את העבר, אבל שלטון דיקטטורי הוא עדיין נושא מאוד מדובר בציבוריות הגרמנית.”

“ אין משפט אחד ברומנית באף אחד מן הספרים שלי. אבל רומנית נמצאת איתי תמיד כשאני כותבת, מאחר והיא השתלבה באופן בו אני רואה את העולם.”

“עם לאומיות קיים תמיד הסיכון שהמצב יאבד שליטה. לאומנות תמיד יש בה אלמנט לא רציונלי. אידאולוגיות משתנות. אם לאומיות הייתה רק רגש אישי, ניתן היה לחוות אותה גם בדרך אחרת, אבל ברגע שהיא הופכת לאידאולוגיה היא הופכת להיות מסוכנת.”

“שתיקה יכולה להיות חזקה כמו דיבור. כל אחד חייב להיות מסוגל לקבוע בעצמו אם הוא מעדיף את השתיקה או את הדיבור.”

“היה זמן בו נהגתי לחשוב שבעולם ללא שומרים אנשים ילכו אחרת מהדרך שאנחנו הולכים בארצנו. במקום בו מותר לאנשים לחשוב ולכתוב אחרת, כך חשבתי, הם ילכו גם אחרת.”

“היומיום הרחיק אותי מאנשים אחרים, הוסתרתי מעיני העולם כאילו הייתי בתוך ארון, וקיוויתי שזה יישאר ככה. פיתחתי כמיהה להיות לבד. ”

“לקחתי את הדברים, ובגיל שבע עשרה, הגעתי למסקנה שלי: העיתוי היה מושלם לעזיבה. יכולתי להסתדר גם בלי הרשימה, אבל אם זה לא יהיה רע מדי, זה יהיה בעצם לטובתי. רציתי להסתלק מהעיר הקטנה, שבה לאבנים היו עיניים.”

“אני תמיד אומרת לעצמי שאין לי הרבה רגשות. גם כשמשהו משפיע עליי השפעתו מתונה. איני בוכה כמעט לעולם. אין אני חזקה מאלה שעיניהם דומעות. אני חלשה יותר. להם יש אומץ.”

“האם קושרת את הילדה לכיסא בחגורות של שמלותיה. הספר אומר: אם לא גוזרים את הציפורניים, האצבעות צומחות ונעשות לאתי־חפירה. רק למתים מותר שיהיו ציפורניים כאלה.”

“יכולתי להמשיך ולספור אנשים ברחובות, לספור גם את עצמי ביניהם, כאילו הייתי יכולה לפגוש את עצמי במקרה. יכולתי לומר לעצמי: היי את, מישהי.”