טלי לטוביצקי

“וכל הזמן העלים הצהובים שורטים/ מבפנים, רוצים להיאמר./ מחכים בשקט שאמצא להם/ את הצורה הודאית/ שלא ניתן להתכחש לה, אבל היד/ עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר.”

“לפתוח את הדלת/ אל חדר המדרגות המחורר מחושך,/ מטפטף את תפלותו של סוף היום,/ בלי להבין, בלי להעליל./ לעמוד שם/ בטיפשות העין/ בתדהמה החדשה הזאת:/ שכל זה רק דימוי.”

“מוטטת את זכרך עד שהוא ניבט מתוך בבואתי/ שבמסך, הוכחה מעגלית מושלמת:/ החיפוש שלך אינו תואם אף מסמך – / נסי מילים אחרות./ נסי מילים כלליות יותר.”

“חצי חיים ראיתי סבל / עכשיו אמזוג בו קורט שמחה / ואת הזמן אתלה על חבל.”

“ברגעים כאלה אהבה היא הזיה, אבל את כאן / ואת צוחקת ורוקדת משמחה, בגוף הזהוב המתארך שלך.”

“עוד זוהר האור של הילדה שיכולה הכל כי מלבה הכל מציף בכח אדירים ודבר אינו אדיש למגעה, לא ים לא אש לא אבן.”

“העולם מתערטל מיפיו, נעשה חל. ואת מבגרת. בבת אחת, אחרי שלשים שנה, קפצת מהילדה לכאן, ורק היא עוד מחזיקה אותך ביד.”

“במחנה העבודה של העצב חמרה היא לחם הבקר כר הכאב למראשותי. אתכסה בגעגוע, שמיכה מחוררת.”

“הזמן מתקשה כמו צלחת ריקה, שאין עליה דבר שיפיג כי את לא חוזרת אלי באס־אם־אס, ה־S.O.S של שחייני הלב.”

“אהובתי נסעה לארץ לבנה, זרה, ארץ הנשואים. מה מאד ארכה הנסיעה.”

“מה שלימדו אותי הדגים: רק המוכר יכול להפתיע.”

“ערי עצב רעועות קירותיהן חרדה וכעס.”

“התקשרתי אליך כל יום, מתמכרת לקולך המקלט.”

“אפסיק לנקד את המרחק, להוסיף לו סימני פסוק.”