טוביה ריבנר

“בין הציפורים, הצמחים, השמים הריקים, חשרות העבים – וגם השמחה – שמצאו את דרכם אל שיריו, מצא ריבנר 'שיווי משקל' שירי, שנהפך בהדרגה לעולם שירי מרתק.”

“משורר אמת, מעמיק ולא סולח... רומנטיקן ללא תקנה.”

“צריך מכשול באמנות שאתה צריך להתגבר עליו... המתח הפנימי הזה שיש משהו שמפריע לך ואתה צריך, למרות הכול ואף על פי כן.”

“אני אומר תודה על זה שעם כל מה שעברתי ומה שעברתי, מפליא אותי שהגעתי לגיל הזה. אז אני אומר תודה שאני יכול עוד לראות את זה ואני יכול ליהנות עוד מדברים ואפילו עוד לכתוב.”

“כנגד לאה גולדברג, שנשתלה פעמיים, אני לא חושב שאפשר להישתל פעמיים. אני חושב שמי שנעקר פעם אחת, נשאר באוויר כל ימיו. אז מבחינה זו, אני באוויר, ויחד עם זאת, כמו שאת רואה, גם על הקרקע.”

“יש שני כיוונים לזמן: אחד שהולך מההתחלה ועד הסוף, ואחד שחוזר על עצמו. הטבע הוא שני הדברים.”

“שירה ממילא שייכת למעטים ולא לרבים, היא שייכת לפינה שקטה. מי שיש לו אוזניים ושומע, ישמע.”

“ברוכים האובדים הבאים לפקוד את שעות בדידותי. אנא שבו. נשוחח מעט.”

“נעקרתי מסבך נעורי, מקורות בית הורי, מריחו, מקולותיו/ מחיוך אחותי.”

“מפלא שאתה מקיץ בבקר חי ומפלא שגופך/ הגיע לגיל מפלג כזה.”

“אפלו תמצא אלף סבות להתנגד – העולם מפלא.”

“ברכה וקללה חובקות זו את זו.”

“רקדניות נוגנות בבית המסתורין / מעשה חושב מחייה נפשות / כמעט תשמע את זמרתן, ותפיפות קלות בטנבורין.”

“עכשיו חדל רעש העולם / לא עוד רדוף לבי נפשי לא מאווה דבר / אני מביט בה ומביט בה.”

“האיש עם ביתו הנטוש, הפליט הזה, / לאן ילך / כשהבית רק בית מצויר?”

“בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכול.”

“ארץ בה האמת מפנה ערף לעצמה / ומה שהיה לא היה? / עוד נופיך נפלאים לעין. / עוד פורחים יסוריך ככליל החרש. / ארץ הפרדות / עוד לבך פועם.”

“היית / ואיך היית / איזה ריק נפער / אחרי השפע שהשפעת / איפה נקיון הדעת / איפה טוב־הלב / החמלה.”

“הלילה יורד. אתה פוחת והולך בלי תאר ושם / והיפי נבט משמים כלו מלא עינים / חי וקים ונושם.”

“לשכח לרגע מה שאיננו מהיפי הזה / מהיפי הלא־יאמן הזה / שמש אחרונה ברוכה על פניו / ונצן הירח עולה מגופו.”