אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית

“כן, ידענו היטב: יש בלב ערביי מדינת ישראל גחלים שלא שום 'שאר–רוח' יפיג את חמן שמטבע. יש מכות זכרונה של תבוסה, יש מכות שלטון זר ומכות עיר ותל שהיו לזולת לנחלה. לא השכיחו את זאת שום פתוח ושפע.”

“והצוהל עולה מפיות 'משקיפי מן הצד' על הרצח, שבצע במחנה־הפליטים בסגנון דיר יסין.”

“קום גש אל אחד הכפרים הנטושים – בקרב הפנים מן הצר כבושים – בין תלי חרבות שם נמצא מנינים של עולים חדשים.”

“בעיני ילדה ערביה במבואות הכפר ההרוס מפרפרת ציפור כתמה שאינני יודעת את שמה.”

“בנים ובנות, ואנחנו אתם, מי בפעל ומי בטפיחת הסכמה, נדחקים במלמול של 'הכרח' ו'נקם', לתחומם של פושעי מלחמה.”

“בלילה פצעיה נפערים, נושרים קבי הבית. התריסים נקרעים, ואנשים חורים נבלעים בתהומות.”

“ראיתי בסתנים שקוציהם גבהו כנוף זיתים, וחלונות ריקים ואבן חרוכה, זה כפר מתים אשר יושביו גלו אל המזרח בעת המלחמה, ועזובה כבדת נקם, וזה נקם האדמה.”

“ועל רסיסי ימיה המלחמתיים תעזב העיר נשכחת על אם דרכיה – וסאנה יעמד זוכר שברי אותו השיר, שקטרהו בעזבם השערים חיליה.”

“בבואך לשקט השרוף, לאבנים ולחומות הטיט, לכפר המת והערוף, לאפר המרטיט, לרחש הנטוש בין הקוצים עבי הזכרון ועל ראשך כבדי חרון עולים ומקיצים.”