אפרת מישורי

“אם את מסתכלת על כל משורר, את מרגישה שתמיד יש לו את השיר הזה. השיר האחד של המשורר הוא השיר שבו הוא מסגיר למי הוא כותב, למה הוא כותב.”

“אני כותבת כמו שאני מוצצת אצבע. זה אירוע תקשורתי, ארוטי, פיזי.”

“השירה שייכת הרבה יותר לקמאי, ללא־מילולי, למגמגם, לעילג. היא שייכת לטקסט. סיפחו אותה לפרוזה עם המצאת הדפוס, אבל מאז ומתמיד היא הייתה קיימת והועברה באופן אורלי. היא שייכת לצד הינקות.”

“אגייס את כל האמצעים להגיד את הדבר המדויק לאותו רגע, אבל אחרי רגע אני אהיה במקום אחר.”

“אני רוצה ששירתי תיתפס על ידי כל החושים. אם לא במשמעות אז בצליל, אם לא בצליל אז בצורה.”

“מאחר, הוא יקום מקדם מחר, ואין איש מלבדי שיודע שהוא לבדו.”

“התינוק הזה, מרגע שבא, הכריח אותה להכיר בעצמה כעובדה.”

“בת אחת בבית, בבת אחת הבית.”

“אני על הגג, בחדר שהיה פעם חדר עבודה שלו, והוא למטה, בחדר שהיה פעם חדר עבודה שלי.”

“הוא חובט אותי על המזרן בנעור השמיכה מעלי ורוכן לתת לי נשיקה.”

“אני רוצה להחטף מחיי. הם מפריעים לי לחיות.”

“אדונית קטנונית שכבולה בידי משחרר גדול.”

“על גבי הוא מניף גבוה את תקרת האושר ומתוך עוגמת הנפש שלי נדלקים בו אורות של חיים.”

“מחפשת פירוש אחר לאבא ואמא. באה מאמצע הסבך כדי להתירו מקדימה.”

“החיים חייבים להימשך, ההצגה לא.”

“חולשה היא הצד החזק שלי.”

“אין כמוני אבל יש אחרים.”

“מעברו השני של הקיר ההוא משוחחת עם הקיר הזה.”

“הים הסתיר את עצמו במים. הים נחבא אל גליו.”

“זה לא אי, זה אף פעם לא יהיה אי.”