דני גבע

“משהו קרה לנו בתור חברה. החברה שלנו הלכה ונעשתה יותר צינית, עברנו אמריקניזציה.”

“גברים היום נורא נזהרים להיות פוליטיקלי קורקט, רגישים, מכילים. אישה שמתגנדרת זה טבעי ומקובל אבל גבריות מחוספסת, נהייתה פתאום לא מקובלת. פעם גבר היה מתבייש לתלות כביסה, היום כל הגברים תולים כביסה. משהו קרה וגם עליי זה לא פסח. גם אני התעדנתי.”

“אני לא חושב שקשה להתפרנס ממשחק. אולי רצף העבודה לא מובטח לך בתור שחקן, אבל אם אתה באמת מסור, אז אתה כן יכול לדעת כמה ומתי תעבוד. זה איכשהו מסתדר.”

“אני לא אעשה דברים שמנוגדים לאמונה שלי. ביקשו אותי פעם להשתתף בסרט פרו־פלסטיני. הבנתי לאן זה הולך וסירבתי.”

“אני נהנה לשחק ונהנה לראות חברים משחקים לידי. תיאטרון זה טקס עבורי. כמו כל פולחן דתי. הרי התיאטרון הראשון היה פולחן דתי בעצם. ההשתתפות בזה מאוד מהנה עבורי, מאוד מרגשת. זו יצירה שכל רגע מגיע עליה ציון, מגיע פידבק, מהקהל או מהשחקן שמולך. היצירה מתרחשת בזמן אמת. אין עריכה, אי אפשר לעצור.”

“אני דתי, בדת שלי. אני מקדש דברים שחשובים לי. למשל, נושא המשחק. יש דברים שהם קדושים לי, מובדלים לי. אני מבדיל אותם מהחול, מהגשמי. אני בן אדם של ערכים. אני רוכש המון כבוד לאנשים שמכבדים ערכים מסוימים והולכים על פיהם. בערכים שאני מאמין, אני מאמין בקנאות שהיא כמעט דתית. כרגע, אני מאמין בלעבוד קשה ולבטל את הציניות. זה מאוד מאוד קשה.”

“במסגרת הלימודים יצרתי סרט על הסכסוך שמראה את ההקבלה בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. להביע דעה זה חלק מהדת שלי.”

“האזרחים שגרים באריאל הם חלק מהשבט שלי, מהקהילה שלי, ולכן לא הייתי בוחר לא להופיע שם.”

“כשאתה יוצא מחוץ לשבט שלך, מחוץ לקהילה, הגמול של העבודה לא קיים יותר. אתה נמצא בקהילה שהקודים שלה לא נהירים לך, וזה כמו לחצוב בסלע שאתה לא יודע אם הוא קיים בכלל. אני מרגיש ששחקנים ומוזיקאים הם כאלה. הפזילה לתרבות האמריקאית או האירופית מובנת לי, אבל בסופו של דבר אין את המהות של המקצוע שאני עוסק בו. רוצה לשחק בארץ, עם חברים ישראלים, מול קהל ישראלי, ולדעת שיש לי משמעות בתוך האנשים. זה התפקיד שמוטל עליי.”