דבורה עומר

“דבורה עומר איבדה בגיל 11 את שתי הנשים המשמעותיות בחייה: אמה והמטפלת בבית הילדים שירתה בה בשוגג בזמן אימון של ההגנה. בהלוויה אמרו לה: 'אל תבכי. לא בוכים אצלנו בהלוויות'.”

“היא רצתה שהאנשים האלה, שעשו למען המדינה, לא יישכחו כמו אמא שלה, שנהרגה במאבק על תקומת ישראל ונעלמה בתהום הנשייה. היא לא שכחה. זה היה משהו שבער בה, החובה להזכיר שהאנשים האלה לא מתו לשווא.”

“אמא יושבת מול מכונת כתיבה ירוקה, אני באה מבית הספר, עומדת מאחוריה והיא מושיטה לי דפים ונותנת לי לקרוא את כתב היד של הספר 'שרה, גיבורת ניל"י'. אני קוראת ואומרת לה: 'אמא, לא נראה לי שאבשלום (פיינברג) מתאהב ברבקה (אהרונסון). תשני את זה!' והיא אומרת לי: 'ילדתי – כך קראה לי – אני לא יכולה לשנות את ההיסטוריה'.”

“דבורה עומר ז"ל היא גדולת סופרי הילדים והנוער בתולדות הספרות העברית. דבורה ז"ל סיפרה בספריה בכישרון מופלא את סיפורה של מדינת ישראל, העניקה ביטוי יוצא דופן לערכי הציונות והפכה אותם לחלק חשוב מחיינו. ספריה ליוו, ריתקו והילכו קסם על דורות רבים של ילדים ובני נוער. במובנים רבים גם לאחר מותה תמשיך דבורה עומר באמצעות ספריה להטביע את חותמה ולהשפיע על פני החברה הישראלית. התרבות הישראלית והספרות העברית איבדו אמש את אחת מיקירות בנותיה. אני משתתפת בצער משפחתה. יהי זכרה ברוך.”

“ידעתי את הסוד הזה כל השנים. סיפרו לי בקיבוץ מי ירתה, אבל אמרו לי לא לספר. סוד זה סוד. אני גם לא ידעתי מה זה יעשה לדבורה.”

“כנראה שהספרים שלה, שהצליחו ללמד אותנו במשך השנים היסטוריה, נוגעים בנו לא רק כי עומר יודעת לספר סיפורים אלא כי בכל סיפור נמצאת לעיתים בגלוי ולעיתים רק במרומז, דבורה עומר עצמה.”

“ירייה בודדת קטעה את השקט. לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת והמשכתי לנגן. כעבור מספר רגעים נכנס לחדר המורה שלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי. הוא לקח אותי לטיול במשק וסיפר לי שאמא הייתה באימונים ונפצעה קשה מאוד. המשכנו ללכת והוא חזר ושאל אם אני מבינה שאמא שלי במצב אנוש. כנראה הוא קיווה שבכוחות עצמי אגיע למסקנה שאמא מתה. כשנכנסתי באותו יום לחדר אוכל של הקיבוץ ראיתי על לוח המודעות את שם אמי. ‘לאה שרשבסקי', היה כתוב שם, ‘זקופת הקומה ויישרת הצעד בת ה־32 איננה'.”

“צריך להבחין בין כתיבתי לבני הנעורים לבין הכתיבה לילדים צעירים מאוד. בכתיבה לבני נוער אני מעלה דמויות מופת מההיסטוריה הישראלית כדוגמת שרה אהרונסון, אליעזר בן-יהודה , יצחק רבין ורבים אחרים. שם כתיבתי נשארה די דומה – במובן של הבאה סיפורית של אירועים שאכן התרחשו בהיסטוריה הציונית בתוספת נופך אישי שמאפשר לי להציג ציור של הדמות, לפי התרשמותי מהחומרים שליקטתי.”

“תמיד אהבתי לכתוב. עזבתי את ההוראה לפני ארבע שנים ועכשיו אני יכולה לעסוק בכתיבה בלבד. אני רואה בכתיבה את תפקיד המחנך. בבית ספר אני עומדת מול כיתה אחת ובכתיבה מגיעים הסיפורים שלי לילדים רבים יותר. בתו של איתמר בן-אב"י רינה סיפרה לי שילדים באים עכשיו לראות אותה כבתו של בן-ציון. עד כדי כך הם מזדהים עם חייו ועם הסבל שלו.”

“הוא מספר סיפורים על עולם אחר, עולם מסעיר ומעניין, עולם תת־ימי. אנחנו יושבים ומאזינים בנשימה עצורה לסיפורים אלה, אך לעולם אין לדעת מה אמת בסיפוריו ומה דמיון. שחר משנה את שמות גיבורי הפעולות, מקומות, אירועים. ייתכן כי הוא עושה זאת בגלל חוקי הצנזורה המחמירים.”

“כולם נראו מהורהרים, כל אחד שקוע בעולמו שלו, עולם שבו אין דריסת רגל לזר. אני חשבתי על המלחמה הזו שנכפתה עלינו, מלחמה שלא אנחנו רצינו בה, אך עלינו לעשות הכול כדי לנצח בה.”

“רק אם תהיה גיבורה ותחולל מעשה גבורה יעריך אותה, הירהרה בכאב. עליה למצוא משהו, לעשות מעשה שבזכותו יעריך אותה, יעריצנה. פתאום עלה רעיון נועז במוחה.”

“כה נאה הייתה, מלאת חיים ונעורים בחצאיתה הכהה, החולצה בעלת הצווארון הזקוף והמהודק לצווארה הדק, והשערות הזהובות שהשתפלו בגלים רכים מתחת לכובע השחור הנוקשה שעל ראשה.”

“שרה פתחה את הדלת ונכנסה בצעדים חרישיים. המראה שנתגלה לעיניה היה מוכר מאוד. בעיניים עצומות יכלה לתאר כיצד ייראו החדרים עם שובו של אהרון ממסעו.”