זלדה

“מלכותית ושקטה מאוד וצנועה וביישנית. בהיכרות ראשונה ואפילו במשך כמה וכמה מפגשי היכרות ראשונים עם אנשים היא אף פעם לא הסתכלה על בן אדם בעיניים ורק כשלא שמת לב לרגע, היא נעצה בך מבט, זה היה נורא חזק.”

“להיות דתית, זה משהו מאד דינמי. בכל גלגול בחיים את מגיעה להשגה חדשה ונוראה יותר ויותר בבורא העולמות. פעמים יש עיוורון נפשי, או מה שקוראים הסתרת פנים, ואני שרויה בחשכה גמורה. טעות גדולה אצל הלא דתיים כאשר הם חושבים שאדם דתי הוא תמיד באותו קשר נפשי לאלוהים.”

“בזמן האחרון אני תופסת את עצמי שאם עוברת תקופה ארוכה ואיני 'עובדת', כלומר 'כותבת', אני נמצאת ברוגז עצבים ובדיכאון כמעט כאילו נשמט ממני המעשה שעלי לעשות.”

“טוב שהכול יישאר כאשר אמות. מדוע טוב איני יודעת, אבל טוב שהכול יישאר.”

“הלא בכל קשר אנושי יש עליות וירידות ובגידות ורגעים גדולים. ובוודאי הנשמה יש שהיא משותקת ויש שהיא נפתחת. ויש שהיא מזמרת.”

“פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו.”

“ההרגשה שאם לא עכשיו אעשה הרי שהדברים כבר לא ייעשו לעולם. ועל ידי כך אדם הופך יותר יצור חברתי מיצור ששייך לכוכבים ולים.”

“אם אתה אמן, אם אתה רופא, אם אתה איש מדע, עליך להיות איש אמת... כמה קשה להיות איש אמת לברייה שהשקר טבוע בדמה ובעצם קיומה.”

“איני חושבת שחשיבותו של אדם נמדדת אם הוא כתב כך שירים או עשה כך מעשים. מספיק שהוא חושב כך מחשבות. המחשבות חשובות מאד. והאהבה והרחמים והאמונה.”

“את חיים [בעלה] ואותי ברא א-לוהים אחד, או יותר נכון, אותו רעיון אלוהי, אותו רמז אלוהי. אנחנו גורשנו מגן העדן של הצדיק השתול על פלגי מים ופריו יתן בעתו... גורשנו מגן עדן של אשתך כגפן פוריה ובניך שתילי זיתים. גורשנו ואנחנו גרים על גבי הענן, והשער לביתנו הוא הקשת בענן… יש לשנינו השגה מעורפלת, מעין זיכרון מעורפל, מן הקשר שהיה ביננו לפני שנולדנו. אנחנו שייכים זה לזה עד לבלי הינתק.”

“השמחה נראית בעיני - דווקא עכשיו, בחשכה האיומה, - כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.”

“רק נרות השבת אינם שרים להרס. המנונים המנונים שפריחתם לבנה על אף לידתם באש, שפונים לנקודה הפנימית שבי, לנקודה הזכה מכול, והדלקתם היא ריצה נסתרת אל בורא העולמות, ריצה במעמקים בתוך סופות נוראות.”

“עולם של צלילים קרב אליו, והצלילים ליטפו אותו, שרו ובכו אתו ויהיו לו לחברים בחייו נטולי האורה.”

“ראיתי פעם צבעי קשת נהדרים גם במי השופכין שעמדו ברחוב.”

“ותענוג הבשמים / ורגע ערפלי המים / ורגע השיבה / למבט התקיף של שמי ירושלים, / לעליון על הכל – / האם מיסוד התמותה הוא?”

“כאשר אתה יושב כמלך בשבי / ומביט דומם על הרחוב הסלעי / גואה מתיקות בלבי המילל.”

“אכילת פרי חדש / פותחת לפני הנפש את שערי גן־העדן, / זה שאין בו עץ הדעת והנחש.”

“גשם שיורד בהרי השמש / הופך גנה זנוחה מלאה עצבות / לשיר המים.”

“וכמוהו תדענה לפתח / דלתות / של פנים האני / ואלף שעריו, / עד כי זרם נפשי / זה החי החפשי / יתערב בזרמו של היקום.”

“על גלי השנאה כעל אבן מפולמת / יצאתי לפניו במחול, / קולי נשאתי בשירה / לאמת ששמש וירח וכוכבים הדום לה.”