אלי אליהו

“מצליח לנגוע בתת קרקעי האוניברסלי המשותף לבני האדם. הוא כותב את עצמו מהקומה הגבוהה והמכילה, המקום הנעלה ביותר שאפשר לכתוב ממנו, המקום שממנו נכתבות גם כל האלגיות, וזהו המקום של החמלה.”

“התחושה שלי בחוויה הזוגית היא שלא הייתי אדון לזמני. לא היתה לי תחושת החירות המוחלטת שאליה אני שואף. כמובן שאני אף פעם לא יכול להתקרב אליה עד הסוף.”

“אני לא רוצה להיות נורמטיבי וגם אין לי מטרה להשתחרר מכל עול, אבל אני מעדיף לבחון דברים בעצמי ולא לקבל אותם רק משום שהם מוסכמה חברתית.”

“מופנמות, ואולי רגישות יתר ואמפתיות יתר שמקשות על מגע ישיר עם הזולת.”

“הרגש אצלי בתור אדם הוא מאוד מאופק, צריך לחשוף אותו. והכתיבה היא אמצעי לחשוף אותו.”

“אדם שכותב שיר נמצא במצב של בין שליטה לחוסר שליטה; חצי מהזמן הוא בשליטה, וחצי מהזמן השפה. שניים אוחזים בהגה. ולפעמים אני רוצה לתת את כל ההגה לשפה, אבל אני לא מצליח.”

“כל הדברים קשורים זה בזה, ולאו דווקא בקשרים הלוגיים שאנחנו מורגלים לחשוב בהם, אלא בקשרים הכמוסים על פי רוב מן העין והמחשבה, קשרים שעוקפים מחסומים של זמן ומרחק.”

“אני חושב שהשירה מצליחה, במיטבה, ליצור יופי גם כשהיא נוגעת בצדדים האכזריים והכואבים ביותר של המציאות.”

“השירה גם יכולה לנסח רגשות מורכבים ולפעמים סותרים. בכך היא מעניקה להם לגיטימציה וזכות קיום.”

“דרך השירה אני למעשה משוחח עם כל משורר שאני קורא.”

“בהפסקות תגלי שהחיים הם נוסחה עם הרבה נעלמים.”

“המסדרונות יהיו ארוכים וסבוכים ודלתות הנפש ייפתחו וייסגרו בלי הרף.”

“עוד מעט גם על גבך יוטל ילקוט.”

“לא יכול הגוף בלי רוח ולא יכולה הרוח לבדה.”

“קרוב באותה מדה אל המות ואל הלדה.”

“איך נהייתי ככה יושב חדרים. אני שהייתי צריך לפלס ביערות, לטפס בהרים, לגמוע כמו ציפור את המרחק מאלוהים. במקום זה, מתמזג בחדר המאופק.”

“כבכל שבת אנחנו מתקבצים. פעמון הדלת מבשר על הבאים. אין פה יותר אהבה ממקומות אחרים.”

“ואני יודע כי בדממה אני כותב ובדממה נמחק. אבל מכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק.”

“מונע בדלק האשמה של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, על הנדרס באלמת פנס.”

“מה יכל לדעת על חייו מי שחי פעם אחת, ואינו יכול לשוב על עקבותיו.”