אושרת קוטלר

“אני זוכרת שביום הראשון של המלחמה המראנו לניו יורק וראינו את הטילים המתעופפים בשמים מעל תל אביב.”

“שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו תוצאה של הכיבוש.”

“מה לעשות גברת רגב היקרה וליותר מעשרים אחוזים מהציבור שחי במדינה הזאת יום העצמאות שלנו הוא יום אבל. למה? כי משפחותיהם גורשו מבתיהם, לעיתים באלימות רבה ותוך כדי התעללות ולעיתים אף ביזה ורצח על ידי חיילי המדינה היהודית. אה, לא ידעת?”

“בטלוויזיה צריך לתת לחומר המצולם לדבר ולצמצם את הדיבור שלך. הכתיבה מאפשרת לי להתנסח בחופשיות ובהרחבה, וכך לברר סוגיות שמטרידות אותי. כל ספר שכתבתי עזר לי להיפטר ממשהו. אני מוצאת בזה כוח תרפויטי.”

“החוכמה היא להכיר את מי שחי איתנו, לא את ההשלכה שלנו עליו. ואחרי שהתגברנו על המכשול הזה, להניח שלעולם לא נוכל להכירו במלואו. לתת לו להפתיע אותנו ובכך לאפשר את האוויר, ואת המסתורין, שהם חומר הבעירה של אש התשוקה.”

“מי אני? לאן נעלמו האהבה, ההתרגשות, התשוקה? כדי למצוא את התשובה לשאלות האלה נעשה כל מיני דברים.”

“אנחנו הופכים את האדם האהוב עלינו לצפוי, למוכר ולבטוח כדי להגן על עצמנו, ובדיוק בגלל זה, מאבדים את התשוקה אליו.”

“לא הצלחתי להתרגל לשגרת המוות. כל יום של פיגוע היה יום של מלחמה פנימית קשה. היגון נספג לתוכי, בלי שאוכל לסנן את הכאב, בלי שאצליח ליצור מעטפת מגן. ולעומתו החובה לשדר, לשמור על קור רוח, למסור מידע.”

“ואז באו הדמעות. בשידור חי. לעיני מיליון צופים בקירוב. לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי מכיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד.”