יואנה באטור

“אני מאמינה כי אין עתיד ללא פנייה אל העבר והבנתו. השואה אינה דבר שצריך להישכח, כיוון שלא ניתן להבין ולהסביר אותה לחלוטין. שואה יכולה להתרחש בכל זמן, בכל מקום, כיוון שאנו חיים בעולם בו רצח־עם אינו שיגעון יוצא דופן אלא מציאות יומיומית. עבורי, השואה היא עדיין בעיה, עול. מיליוני יהודים נרצחו על ידי הנאצים במדינתי. הם היו שכנים של סבי. ההיסטוריה שלהם והסבל שלהם אינו מופרד מההיסטוריה הפרטית שלי – זהו גם הכאב שלי.”

“אני שייכת לדור השני שאחרי השואה שהתנסה במשטר הקומוניסטי והיה עד להופעתה של הדמוקרטיה. אני יכולה להבין את הצורך להניח לשואה שהישראלים הצעירים מביעים. ניתן יהיה להשוות זאת, ככל הנראה, להתנהגות של הפולנים הצעירים שנמאס עליהם הסיפור הבלתי נגמר של קורבנות הקומוניזם ודרישתם לצדק. מה שהצעירים צריכים זה עבודה טובה, דירה בת השגה, וקצת הנאה.”

“כשאני כותבת אני מרגישה את השפה במובן מאוד חושני. זה מרגיש כמו משהו חי בין ידיי. אני רוצה לכתוב רומן כפול, כזה שייתן למבקרים מתוחכמים משהו לדון בו ולנתח, ובאותו זמן – שיהיה קריא עבור הקהל הרחב.”

“ישנם שני סוגים של ספרים טובים. הסוג הראשון שייך לספרים שמתארים את העולם בצורה כזו שגורמת לקורא להרגיש טוב יותר. הם אינם משנים או מאתגרים, אבל מפיגים את הכאב, מביאים הרמוניה ושלום. לסוג השני שייכים ספרים שמשנים ומאתגרים. הם כמו סופות רעמים, טורנדו. הם מביאים אימה ובלבול, מרעידים את עולמך ומפוררים את יסודותיו.”