יורם יאיר

“היה לי אמון מלא במפקדים שלי. ייה, המג"ד, היה כריזמטי והרשים אותי בכל שלבי הלחמה. כשראיתי אותו מוביל ראשון כמו ג'ון וויין כזה או קלינט איסטווד, זה נסך בי ובחבריי הרגשת ביטחון רבה.”

“לא יכולתי לצפות למפקד טוב יותר. מבחינתי הוא היה המג"ד האולטימטיבי. הוא לא נכנע ללחצים מלמעלה והיה בו רצון עז שהגדוד יבצע את המשימות מהר ובצורה מקצועית ועם מינימום נפגעים. ייה הקרין ביטחון רב וידע להפיח רוח לחימה והתלהבות בקרב הלוחמים.”

“עם ייה נפגשתי במלחמה עצמה. מהר מאוד הוא נתן לי להרגיש שיש לי עם מי לדבר ונוצר אמון בינינו. ראיתי שמדובר במפקד מקצועי שנותן דוגמה אישית טובה. הפקודות שלו היו שקולות וענייניות. מצד אחד, הוא עשה הכול כדי לשמור על חיי אדם, ומצד שני, הוא דרש שהמשימות יבוצעו כמו שצריך. בזמן הלחימה הוא אפשר לי לפעול עם הפלוגה כמו שאני יודע, מבלי להפעיל עליי לחצים מיותרים. כמפקד פלוגה, שמחתי שיצא לי להילחם בגדוד שייה היה מפקדו.”

“הנה, למשל, הטבח השני בסברה ובשתילה, ימים מעטים לאחר הטבח הראשון. לא היה טבח שני, אך האפשרות עמדה בחלל האוויר בעת שתושבים במחנות ביקשו מהצנחנים שבחוץ להיכנס אליהם. מפקד הגדוד של אביטל התנגד. המח"ט יורם יאיר יחד עם מפקד הפלוגה אביטל ו-6-8 חיילים, נכנסו והתקבלו כמשחררים, בזמן שהמג"ד משתרך אחריהם וממשיך להתרות בהם. ועדת חקירה היתה משבחת את המג"ד. בשטח, נמצא שתעוזתו של יאיר הוצדקה.”

“מיה־יה למדתי את העוצמה שבהיותך שונה, מתריס, לא מתיישר עם הזרם ולא מחפש אהבה וחנופה. מהעובדה שקידומו בצבא נעצר ביחס הפוך למהירות ולקלילות שבהן התקדמו כוחותיו בשטח למדתי שהחנפנות והבינוניות במדינתנו המוזרה הן אבני יסוד בדרך להצלחה. ”

“קחו את עיתא א-שעב ותשמרו את החומר הזה. בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה.”

“בשבילנו כל חמישים מטרים זה טקטיקה ואיגוף. מה שהראית לי על המפה באצבע שלך, זה עניין של חמישה־שישה קילומטרים. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על־פי דרכנו.”

“הדבר המרכזי שלמדתי מהמלחמה בלבנון הוא מגבלת הכוח. יש דברים ששום כוח בעולם לא יכול להשיג, ואלה דברים שקשורים בערכים ובאמונות של הצד השני. לנו היה ברור שאם נשחרר את לבנון מהמחבלים שהשתלטו על דרומה, נסלק את הכוחות הסוריים ששלטו בה ונאפשר לה להיות עצמאית, עשינו דבר גדול בשבילם. שהם יודו לנו. אבל מסתבר שהם פועלים לפי היגיון שונה, ובזמן שאנחנו חשבנו שהענקנו ללבנונים במתנה את עצמאותם, להם היה חשוב יותר לנצל את המעורבות שלנו כדי לסגור חשבונות פנימיים.”

“ההישג הצבאי החשוב היה בימים הראשונים של הלחימה. עצם ההגעה לביירות, המצור עליה, הפריצה דרך כל קווי הסורים והמחבלים, ההגעה לכביש ביירות-דמשק והוצאת אש"ף מלבנון. מעבר לזה, הפעולות כבר לא היו כל-כך בתחום הצבאי, יותר בתחום המדיני-הפוליטי. השאלות כבר לא היו של מהלכים צבאיים, אלא מה אנחנו רוצים להשיג בלבנון והאם ניתן להשיג את זה בכלל, האם זה צריך להיות התפקיד שלנו.”

“מבחינה מבצעית פעולת האיגוף הפתיעה אותו ושיבשה את כל היערכותו לקראת תקיפת צה"ל. חטיבת הצנחנים התקדמה והצליחה לפרוץ את הדרך לשאר הכוחות. שום דבר לא עצר אותנו, לא גדודי הקומנדו הסורי ולא מאות המחבלים. מקוריות המחשבה והדבקות במשימה הן שהביאו להישג הגדול. זה לא שהיינו עדיפים ביחסי הכוחות, להפך. אבל הצלחנו כי בחרנו בדרך שהעניקה לנו את יתרון ההפתעה. במקום שהם יארבו לנו אנחנו הפתענו אותם. כך הגענו ראשונים לביירות, ושאר האוגדות התקדמו אחר-כך בציר שאנחנו פרצנו.”

“לפני עשרים שנה הייתי בקורס בארה"ב. השותף שלי לחדר היה קצין דני. יום אחד, כשהעלו אותו בדרגה, הביאו לטקס סוס וגם הסוס הועלה בדרגה. הדני, מסתבר, היה מחיל-הפרשים. צבא דנמרק לא הולך להילחם עם סוסים, אתם מבינים, אבל זו המסורת. יש דברים שיש להם ערך מוסף.”

“במלחמת ששת הימים, כשהייתי מ"פ בחטיבה הסדירה, הייתה תכנית להצניח חטיבת צנחנים באל-עריש. ברגע מסוים אמרו שחטיבת המילואים הולכת לצנוח. שלא תדעו מה קרה באותו רגע, איזו צעקה קמה. מה פתאום שהם ילכו עם רקע אדום? אני זוכר שמישהו נתן את הטיעון המבריק, שאנשי מילואים בין כה לא הולכים עם מדים, אז מה זה יעזור שיהיה להם רקע אדום. אנחנו סדירים, לנו זה משמעותי. אני לא סותר את הטענה. שזה מתסכל. אני מוכן שכל חיילי צה"ל ישתחררו מתוסכלים מהצבא. שאף אחד לא ייתקל, ואף אחד לא יילחם. הלוואי.”

“מבחינה מבצעית, משנה לשנה קטן הסיכוי שייעשה שימוש בצניחה. אבל יש בה חשיבות לא מבוטלת, מעבר למבצעיות הטהורה. צניחה היא כלי. כל צבא מחפש דרכים ליצור תחושת גאווה אצל חייליו ומפקדיו. כל צבא מנסה ליצור היררכיה בין היחידות הלוחמות שלו, כך שלחייל יהיה יעד לשאוף אליו. לכן לכל הצבאות בעולם יש יחידת צנחנים. כי לצניחה, לאדם שקופץ ממטוס באמצע הלילה, יש איזושהי הילה. זה מעיד על אומץ ועל נחישות.”

“מי שמדבר על השמדת ארגון חמאס צריך לדעת שאנחנו לא יכולים להוריד מהשלטון תנועה לאומית. מי שיכול לעשות דבר כזה זה רק הרחוב הפלסטיני, שיגיב מתוך המצוקה שהוא נקלע אליה 'תודות' לחמאס. אנחנו, מצדנו, לא צריכים לעזור בשלב הזה לחמאס לצאת מהמצב שאליו הוא נכנס. החיים של תושבי רצועת עזה הם בלתי נסבלים. למה לעזור להם?”

“מורגשת הקלה במפקדת החטיבה. השלב הקריטי והמסוכן ביותר בכל המבצע – שלב הנחיתה ותפיסת ראש החוף – הסתיים בהצלחה. יש גמול לשעות האימונים הארוכות, לתרגולים וללילות ללא שינה – הביצוע המושלם; ומה שחשוב מכול – ללא נפגעים.”

“למפקד אין רגע גדול בחיים כמו הרגע הזה, שבו הוא עומד מול חייליו ורואה אותם קשובים ודרוכים למלא כל פקודה, שקטים ונכונים לכל משימה. אני רואה את הביטחון בעיניהם ויודע שאין כוח שיעמוד מולם. אין משימה שלא יוכלו לה הצעירים האלה, שבאחת לבשו ארשת לוחמים. מה אומר להם ברגעים כאלה? רק דברים פשוטים. אין צורך בדברי 'ציונות' ואף לא בדברי כיבושין: רק שיקפידו ללבוש שכפ"צים, שלא יצטופפו, שישמרו רווחים, שיזכרו איך תופסים מחסות ועמדות. שיצאו חיים מן התופת.”

“לא היו כאן כמעט חצים, כי לא היו שום מהלכי קרבות במלחמה הזו. לא ייתכן שבעורף נהרגים אנשים יום אחר יום וצה"ל אינו נכנס בכל הכוח כדי להפסיק את זה. לא עמדתם במשימת ההגנה על האזרחים.”

“היו הערכות ששמונים אחוזים מלוחמי כוח החוד ייהרגו במהלך ההבקעה אבל בכל זאת התקדמנו, כי דבקנו במשימה. במלחמה הזו, צה"ל לא הפגין דבקות במשימה.”

“האיום האמיתי על ישראל הוא לא הפצצה של אחמדינז'אד או הקירקורים של אסד – הפצצה האמיתית היא החברית, החינוכית, הפערים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית שאי אפשר יהיה לגשר עליהם." ~ במסיבת עיתונאים של התנועה האזרחית "משמר החינוך”

“זהו זה. הרגע הגדול הגיע. הוטלה עלינו אחת המשימות הקשות ביותר והמסובכות ביותר שהוטלו אי-פעם על איזושהי יחידת צנחנים, אבל אני שקט, ואני לא אומר את זה מהפה ולחוץ. ראיתי אתכם מתאמנים, שמעתי את המפקדים, עקבתי אחר ההכנות ואני משוכנע: אתם החיילים הכי טובים בצה"ל, ואתם תעשו את מה שהוטל עליכם על הצד הטוב ביותר.”