יעקב בודו

“המציאות הוכיחה שאתה חי במדינה שאתה בלי שתרצה פוגע בעדה אחרת וגם מבחינה פוליטית אנחנו כל כך מסובכים בארץ. אין עוד מדינה עם כל כך הרבה מפלגות. אבל בקהל יושב גם ש"ס וגם ליכודניק, ויש לנו הוכחות ששחקנים איבדו קהל, אני מוכן לעבוד בשביל כל אחד, אני לא חושב ששחקנים צריכים להתערב בפוליטיקה.”

“אפשר לספר הומור בלי לפגוע בצורה זו או אחרת בעדה מסוימת. זה עניין שאני לא רוצה להיכנס בו, היום כל משהו קטן – מיד אתה גזעני נגד עדה זו או אחרת. אני הייתי מופיע בימי עצמאות מול קהל מגוון, תמיד היו לי את המערכונים שלי, אבל הייתי נזהר כי אנחנו מאוד רגישים, במדינה שמדברת למעלה ממאה שפות.”

“הייתי בין הראשונים בארץ שהנחו מופעים וסיפרו בדיחות על הבמה. עכשיו קוראים לזה 'סטנד־אפ', אבל אז לא היה לזה שם. ההומור שלי ובכלל שלנו כחברה ישראלית השתנה לאורך השנים.”

“ההומוריסטים היהודים כתבו הומור אותנטי של העם היהודי. לא התפשטנו לכתוב על הצרפתים, זה הומור מקורי. כל העמים גנבו מאיתנו, בייחוד האמריקנים. אין אח ורע להומור היהודי, שאנחנו צוחקים על עצמנו ולא על אחרים.”

“בילדותי לא ידעתי שקיימת עוד שפה מלבד יידיש. חיינו במין עיירה כזו, במרכאות מין גטו שאסור היה לצאת לשחק עם גויים בבית דיברת יידיש, בחדר דיברת יידיש, ורק אחר כך בבית הספר גיליתי שיש עוד שפה. האהבה שלי ליידיש כנראה התעוררה ולא יכולתי לראות איך מזיזים את השפה הזאת הצידה.”

“כשאני עולה לבמה אני שוכח מי אני, בן כמה אני ומה אני. מחיאות הכפיים של הקהל זה הלחם שלי ומנת האופטימיות שלי.”