משה בן-שאול

“מגעו של בן-שאול עם התרבות הצרפתית לא היה מעולם פלירט בן־חלוף, אלא בחירה ממשית במולדת שנייה. עולם שלם שנפתח ל'אני' מהקשר תרבותי אחר.”

“משה היה מסוג המשוררים שהתחדשו בהתמדה. משיר לשיר, מספר לספר.”

“אני כותב על הזיכרון ועל השכחה. ואני יודע שטוב לזכור את השכחה, וטוב לשכוח את הזיכרון.”

“שיר נכתב כך כשהמשורר נמצא עם עצמו. זה לא דבר פומבי. זו עשיית מוזיקה נפשית, כשהיא עם עצמי. בדרך כלל התוצאה שכל השירים שכתבתי הם 'לבדי'. גם השמחה היא תמיד לבדה.”

“רק השירים הם אינסוף, המולקולות הזעירות האלה בממלכת האגרוף.”

“הנה חולפים כציפורים שיכורות, חייך המתחלפים בחיים שבראת אותם.”

“ידה לא נוגעת בידי ורק הציפורן גולשת על הברך ודיבורנו האילם נגמר בתחנה.”

“כדאי להיכנס מתחת לשמיכה, ולהגיד שלא ידענו, איך באה לתוכנו השמחה.”

“חולף בי לילה שהיה כאב – סוף היאוש, ראשית תקווה.”

“היכן שציירתי אותך ועל פטמותייך אור דבשי, ופי באור ודבש.”

“השמש בערפל יורדת, מתוורדת, זה סער העולם.”

“העיר מדברת בערב מתוך עננים נודדים.”

“שם כתבו לבד ובלעדיך שירים ללא שורות.”

“דברי אלי אישה יפה ללא מילים.”

“אל תתביישי. עיניך ערומות עכשיו.”

“קח לך מעט נחמה. הם מסתכלים בך.”

“מה הן המילים – אם לא לזכור.”