ראובן נמדר

“אני מקווה לבלות את השנים שנשארו לי בקריאה ובכתיבה של פרוזה שדמות המחבר עדיין נוכחת בה, וצובעת אותה בצבעיה המיוחדים והאנושיים כל כך.”

“אני לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב.”

“את היום־יום שלי אני חווה לפעמים כמין דרמה ענקית, פיוטית, גדולה מן החיים. אני מוציא את הכלבה הבוקר, ומבואס כי אני לא אוהב לקום מוקדם, וקר קצת, ויש בוץ, ופתאום – אני מרים את העיניים, ורואה את נהר ההדסון נפרס למולי, ואת המניפה של העצים הירוקים והשמיים. אלה הרגעים האלה שבהם אני חווה את המציאות כפרגמנט של הנשגב, אלה רגעי האושר שלי, שמבחינתי שווה לחיות את החיים עבורם.”

“ניו יורק היא אם כל הערים, במובן שהיא המקום שבו החוויה האורבנית כל כך צפופה, סמיכה וחזקה, שזה ממש כאילו לעיר יש אישיות בפני עצמה. העיר היא ישות חיה ומתנועעת עם סובייקטיביות משל עצמה.”

“הספר המודפס הוא דרך חד־סטרית שהמידע והסמכות הטקסטואלית זורמים בה רק בכיוון אחד: מן המחבר אל הקורא. מה יקרה כשהמעבר הבלתי נמנע מספרות־של־נייר לספרות דיגיטלית יושלם ויהפוך לעובדה היסטורית מוגמרת?”

“כתיבה רצינית היא מאבק. המאבק האמיתי הוא פנימי, בין כוחות שבנפש.”

“העברית שפה מדהימה בעוצמתה, בעומקה וביופייה.”

“הוא נהג באטיות והביט סביבו, מנסה לקשור את הנופים היפים שנשקפו מחלונות המכונית אל זכרונות העבר הנעימים ואל הגעגועים שתכפו עליו מדי שנה בתחילת האביב, והוליכו אותו חזרה אל האי כבר ביום הראשון של חופשת הקיץ.”

“לאן נעלם כל זה? האינטימיות הזאת, הזכרונות, הערגות, המחוות הקטנות? הוא נער את הזכרון הענוג־מטריד ממוחו, דלג במהירות במעלה שלוש המדרגות שלפני הדלת ונקש עליה בעדינות שלא היתה אופיינית לו.”

“הוא חש מיד בנוח בחוף המזרחי. הצבעים, הצורות, הממדים — הכל גרם לו משום־מה לחוש בבית. הוא נסה לדוג מנבכי הזכרון את נופי ילדותו, אבל הוא הצליח ללכוד רק רסיסים.”

“אז זאת היא, אם החוכמה? כך היא נראית, האמת שאחריה הוא תר במשך יותר משלושים שנה? עריצה נערצת, תובענית וחסרת רחמים. הוא היה צעיר, כל כך צעיר כשכל זה התחיל.”

“הוא היה גאה ביכולתה של רוחו דקת ההבחנה לרחף בקלילות מעל ההוויה התרבותית על כל גילוייה, הגדולים והקטנים, ולזהות בהם מבנים נסתרים וזרימות כמוסות של משמעות. כל הקריירה שלו הייתה מבוססת על היכולת הזו.”

“הוא שב ומיקד את עיניו בדפים שלפניו. האותיות התחברו מחדש למילים, והמילים למשפטים. הכול חזר להיות כשהיה, כמעט.”

“משהו הציק לו כל הזמן, התנגד, ביעבע ורטט, בדומה למכסה של סיר שאינו יכול לכבוש את הרתיחה שמתחתיו.”

“כאילו השאיר שם משהו לא פתור, משהו שצריך היה להשלים ולסגור.”

“כי כאב ועונג ושמחה וצער הם תלותים בהכרה ואם אפשר היה לא להכיר עוד היה אפשר פשוט להיות: טעם, חם, זיעה... בלי לחוות תמיד דעה בלי לומר: אניאניאני כל הזמן.”

“הסתיו מעביר אצבעות של רוח בשערו החום. החורף מנשק בפתיתים של שלג את קצה האף הסולד. האביב צובע שושנים בלחייו, הקיץ בפירות בשלים אותו מפנק. ושוב העגורים עפים דרומה, עמנואל מביט בם וצוחק.”

“בעוברם במחלקת הירקות האדימו הלחיים הירוקות של התפוחים החמוצים. השומים היבשים נבטו פתאום ותולעי חיים ירוקות ודקות התפתלו ופרצו אל מחוץ לקליפה הלבנה. מלפפונים זעו חרישית בארגזים.”

“חביב צלע על רגלו הקצרה, גורר בקושי את הנעל הכבדה, מנתר עם כל צעד כמו ציפור מגושמת.”