יעקב קלצקין

“אם אתה רוצה לעמוד על טיבו של אדם, בחון את הפנטזיה שלו. יצרים הרהורים, דעות, רגשות, רצונות – אין הם ברשותו של אדם ואין לשפוט את האדם עליהם. אבל הפנטזיה היא ברשותו והוא אחראי לה. בה חרותו, כבודו בה. בה אתה מכיר את חפצו האמיתי, את שאיפותיו, את געגועיו.”

“ההרהור יש בו משום תערובת דעת ושלא־מדעת במזיגה אחת, פעילות ונפעלות, היגיון ומעבר־להיגיון; מצב־ביניים של עיון והסתכלות־דמיון, כאלו חושבת המחשבה את עצמה.”

“יש נקודת־שובע בעולם החמדה. כל תאווה כשהיא חוזרת ונשנית עלינו כמה פעמים, היא הולכת ופוחתת מחמת שובע מרובה עד כדי גועל־נפש. ואלו המחשבה כל שהיא חוזרת ונשנית היא הולכת ומתגברת, משתלמת ועולה. האין מכאן ראייה, שסופן של תאוות להיות נכבשות על־ידי התבונה?”

“אין אנו יודעים אף את שעור מידתה של אי־ידיעתנו. לא נתן לנו אלא לאמר: טבע בריתנו בכך להיות שואלים עולמית, לדרוש במופלא, לחטט במכוסה. אפשר וזה אחד החושים, שעדיין לא עמדנו על טיבו: חוש־השואל?”

“זו אחת מתעודותיה הגדולות של התרבות: להפוך את ההכרח לחירות. תעודתה לחנך את בני־האדם, שיהיו נהנים הנאה אף בדברים שבהכרח ויעשו אותם מתוך חירות של רצון.”

“[ההיסטוריה] רושמת בפנקסה את היוצא מן הכלל, מעשים שאינם רגילים, אנשים שאינם שכיחים, ואין היא עשויה לבדוק ולהבחין את הרגיל והשכיח, את פשוטו של עולם.”

“הבושה היא סמן לדעת. אכל האדם מעץ־הדעת ויתבושש. כל שהדעת הולכת וגוברת, הולכת ומתפתחת עמה מידת החולשה של הבושה: בושה בפני הטבע טבענו, בושה בפני החמדה האפלולה שבנו.”

“הגדולה שבהנאות היא הנאת חרות. אבל כל הנאה יש בה משום קשר ושעבוד. האין הנאת־חרות סתירה ממנה ובה?”

“יותר משהאדם רוצה להיות מכובד ונערץ, הוא רוצה לכבד ולהעריץ איזה דבר או איזה אדם. גדול צורך ההערצה שבנו, הצורך להפלאה ולהתפלאות.”

“סימן יפה לה למחשבה, כשהיא קלת־רגלים ואין אתה חש בהלוכה ובגומות שהיא חופרת לגרעינה.”

“האדם חש עלבון כשמתייחסים אליו יחס אל אדם בכלל, ולא יחס שאליו בפרט.”