גלילה רון־פדר-עמית

“סדקים שנדמה היה שנאטמו עם הזמן מתרחבים כל כך עד ששוב היא מרגישה שתחושת האני המוצקה שלה מתמוססת ומתערערת... ובבת אחת, ובלי שתינתן לה האפשרות לבחור, היא נעקרת מתוך עצמה ונהיית הוא. אמנם קדם לכך תהליך שבמהלכו התחדד עורה, אבל ההישאבות הגיעה רק ברגע הזה. והיא מרגישה את הדופק המהיר שלו בכל עוצמתו ונושמת את נשימותיו. והיא חשה את גודל ההשפלה של בן השמונה כשילדה בת שלוש תיקנה את שפתו. והיא אפילו לא שואלת את עצמה אם זה קורה לו באמת. אולי בכלל לא? אבל זה קורה לה.”

“ההתאהבות פורצת ממאגרים לא מוכרים, סוחפת אותה ומגמדת כל מה שהיה לפניה. הוא מבוגר ממנה בשלוש שנים, רזה, שערותיו שחורות ועיניו כחולות.”

“הנוכחות המתבוננת מעצימה את תחושת החיות שלה ונעימה לה מאוד. זו נעימות פיזית ממש. הדם זורם באופן אחר. הנוכחות המתבוננת משמשת לה מראה שבה דמותה לא רק משתקפת אלא גם מוכפלת. היא שחקנית בסרט והיא גם הצופה.”

“חיים שם ממול חיים אמיתיים, והיא מבקשת להצטרף אליהם ולחוות איתם את עולמם, כי עולמה שלה סדוק ומפוצל, עד שלפעמים היא מתבלבלת ולא יודעת מי היא.”

“ידעתי שלסיפור הזה מתחייב מרחק, ולכן הוא ייכתב באופן שונה, מפני שלכאורה הוא עוסק בי. אבל את עצמי כבר כמעט מיציתי באמצעות אפשרויותיי הבדויות, ומה שמניע את התהליך הנוכחי אינו הרצון להתקרב אלא דווקא להתרחק, להתבונן בדרך הארוכה שהביאה אותי עד הנה.”

“למרות שתמיד שמרתי לי כסף גם לימי צרה. חינכו אותי בבית שאדם צריך להתפרנס בזכות עצמו, גם אם הוא סופר או אמן, וכמו שהמדינה לא מפרנסת רופאים, היא לא צריכה לפרנס אמנים. מי שבזבז את כספו, בין שהוא אמן או מוכר בשוק, זכאי לאותן זכויות.”

“למרות שהרגשתי שאיכזבתי את ההורים שלי בכך שאני לא בן, אף פעם לא הרגשתי שיש הבדל ביני לבין בנים מבחינת מה שמצפים ממני ולאן אני יכולה להגיע.”

“הייתי ילדה חרדתית מאוד. חשבתי שאני צריכה לשמור על הוריי, שכל האחריות לשלומם מוטלת עליי. לא הייתי הולכת לצופים ולא נוסעת לים עם חברים, כי לא רציתי להשאיר את הוריי לבד, במיוחד אם רק אחד מהם נשאר בבית.”

“אני חושבת שסופרים הם אנשים שיש להם בעיקר שאלות על החיים, ואין להם תשובות. אין לי מושג מה צריך לעשות היום מבחינה מדינית. אני גם לא יכולה לסגור את עצמי במגירה פוליטית של צד זה או אחר. כל בחירות אני חושבת מחדש למי להצביע.”

“המפסידים הם הסופרים שמוכרים טוב. אני מפסידה המון מהמבצעים האלה, אבל זה מהלך שמצליח לעודד קריאה, ולכן לא אתנגד לו. אם רוצים לצ'פר סופרים, יש דרכים אחרות לעשות זאת. נראה לי מוזר שבתקופה שבה מדברים על צדק חברתי מזכירים באותה נשימה את 'זילות הספר' רק כי הוא נמכר במחיר שווה לכל נפש.”

“המגע הראשון שלי עם גורדון היה הלם, הפתעה. גיליתי שכל מה שאני יודעת עליו הוא הפוך. יגידו שהוא היה סוציאליסט, שהוא הקים את הקיבוצים – והכול הפוך מזה. הוא היה אנטי־סוציאליסט ואינדיבידואליסט קיצוני.”

“גם אם אני לא כותבת, אני ממציאה סיפורים בראש. חצי מזמן הערות אני בעולם אחר. בכל יום אני מתיישבת בבוקר מול המחשב. אם אין לי מה לכתוב, אערוך את מה שכתבתי קודם.”

“אני לא רואה סדרות נוער ולא קוראת ספרי נוער וזה מטעמים של פחד שישפיעו עליי. כל דבר בחיים נותן לי רעיון ואני מפחדת לגנוב רעיונות מסדרות אחרות, אז אני לא רואה את זה.”

“אנשים לא מבינים שלהיות סופרת זה לחיות עם עור נקוב. עור עם נקבים. סבל של אנשים, בעיקר של ילדים, חודר אלי והופך להיות חלק ממני. מישהי סיפרה לי על בנה שעבר אירוע מוחי, ואני מרגישה כאילו זה קורה לי. אני חשה איבוד יכולת לבנות חומה ביני לבין הזולת.”

“העברית עברה כחוט השני בילדות שלי. תיקנו לי את השפה כל חיי. לבחינת הבגרות בלשון לא הייתי צריכה ללמוד כלום.”