לאה איני

“אבא שלי כל הזמן חיפש נקמה, כל הזמן נשאר בתוך ההתבדלות והשנאה, וזה היה לגיטימי כי הוא היה שם. הוא חווה את הזוועות על בשרו.”

“היו פעמים שכתבתי כמתאגרפת בלי כפפות ובלי הסוואה, והיו פעמים שהתאגרפתי עם הסוואה.”

“אני לא מאלה שמתכננים מה אני הולכת לכתוב. מהרגע שיש איזושהי דמות, אני הולכת איתה.”

“כל פצע וחוכמתו, ראויים לכבודם הפרטי. לקולם. כמו גם לשיעור עצמי של לקיחת אחריות.”

“אבי צורח אחת לשבוע כאומר – ‎/ שלומי טוב / ואחר כך הוא הופך את ראשו על הכר הרטב.”

“אשה שטופת גשם / במרפסת המטבח / הרוח פורעת את צערה.”

“אינך יודעת מהו הפוליטי לאשורו. עד עכשיו. אבל האלוהים נמצא בשאלה. בבקשה, המשיכי לשאול.”

“אמרתי לעצמי שאפסיק הכול, אתקשר אליו ואתלונן. אבל זה היה מגוחך. מה הוא זוכר. וגם היא.”

“בין ההריסות שלקראת תיקון, לבין ההריסות שלא הייתה להן תקנה.”

“מתברר שאדם לא יכול לברוח מעצמו.”

“ריח הקפה המורתח בחלב, ריח זיעת אביה, ריח הגוף המתוק ומלוכלך של אמה, ריח הציפורים החריף שמן השובך במרפסת, ריח הדירה שנדדה לפעמים ברוח המערבית או המזרחית, מחדר לחדר, עם סלילי המוך הדבוקים פרווה ונוצות, ריח הנזירה המגיחה ממאורתה.”

“והיא חייבת להבדיל בין מה שאפשרי למה שלא, לקחת בחשבון את כל הסימנים. גם המציאות סיפרה סיפורים.”

“הבלתי צפוי כפה על הצפוי להיות סיוט מתמשך. או חלום.”

“עצלותה הייתה סודה.”

“בטוח שהשכנים מקנאים, אני חושבת, סוף־סוף אישה צעירה שלא מוותרת, שבאה להמשיך את החיים המשותפים מאיפה שמישהו החליט שהם ישתנו.”

“כבר חודש שאתה לא מבקר שם. הייתכן, ישי, שמאז התאונה הטיפשית הזו במילואים, הזמן שלי נעצר, ודווקא הגוף הוא שתפס תאוצה? ואולי זה בגלל החרדה של הפות להיעזב ככה. מה יש, גם הוא מתאבל, לא?”