אווה טיקה

“אני מצליחה לצוף רק כאשר שום חלק ממנו אינו נאחז בי. עכשיו אשתחרר מאחיזת אצבעותיו. הן כבר אינן אצבעות של ילד. הוא גוף מגופי, אך לא נשמה מנשמתי.”

“ערגתי לשוב לרגע שבו לא נכספתי לאיש, הרגע שהחיים צמחו בו לכדי שלמות בבדידות – חיי שלי, עד כדי כך שלי שאפילו הצורך הבוער ביותר בחיי הזולת לא יוכל עוד לשנותם.”

“משמעותם של עניינים ומקומות חשובים עלולה להשתנות.”

“חוויתי את המקום בשלמותו, בדרכי שלי. יכולתי להתמהמה, להתעכב ולהתיישב.”

“זה היה מקום של רוגע, יפה ורחב ידיים, ואז הייתי מאושרת, לא ייחלתי לפגוש אף אחד.”

“קיוויתי ככל הנראה שאפגוש איזה אדם, גבר. דמיינתי שפגישות כאלה אפשריות גם במשעול המטיילים.”

“בוודאי לא הייתי היחידה שגילתה את המקום, אבל דמיינתי שאני בעליו.”

“הוא שיבחין בי, בבדידותי ובמשאלות לבי.”

“כל הזמן אני זוכרת ומאזינה.”