יוסף בר-יוסף

“החסד, החמלה וההתבוננות העמוקה והמיטיבה שהייתה לו לכל אדם ולכל דמויותיו הספרותיות ליוותה אותו תמיד עם כל אדם ואדם. תמיד שפט לכף זכות, תמיד הכיר בטוב.”

“אני מציג שאלות מול המציאות, מראה את האמת והכאבים של הדמויות מבלי לשפוט אותן.”

“חשוב לי שהכתיבה תהיה דיבורית, ואני לא מדבר על סלנג. אני רוצה שנשימת הדמויות תורגש. המשפטים חייבים לזרום.”

“אם בחיים יש סוד ואתה אף פעם לא יודע מה באמת קורה ויקרה, למה בתיאטרון זה לא כך?”

“בכתיבה שלי יש כיסופים למשהו שהוא יותר ממה שיש.”

“יותר לא הסתכלתי מאשר כן הסתכלתי, בדומה – חשבתי אחר־כך – למה שקורה לי כשאני לא מסתכל בזכוכית החצי אטומה בדלת חדר־השינה של אבא ואמא, כשהם סוגרים אותה אחריהם בשבת אחרי־הצהריים.”

“ריח חלות נאפות, גם מיום אתמול, נעים ומושך ומעורר תיאבון יותר מחלות אפויות מוכנות, אפילו ביום של צום.”

“זה בית־כנסת של חסידים, ויצא לו שם שלא מעט מהמתפללים הצעירים שבו, ביניהם גם בעלי משפחות, פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני.”

“מה יותר קשה, 'אין אהבה', שברור שאתה חסר אותה, או 'אין אין־אהבה', וברור שאתה לא חסר אותה.”

“הוא דיבר מעט, אבל הקשיב, ואני יכולתי לראות בדמיון איך העיניים שלו מסתכלות בכל מי שיושב מולו, צמאות ושותות את מי שיושב מולו כמו שצמאים ליבשה ושותים אותה אחרי ימים ארוכים בים.”

“אניית משא של עשרת אלפים טון לפחות, אלה שמשמשות לספנות נוד, היום הן כאן מחר הן שם, לא יודעים מראש, אז מה יש למהר.”

“ולפני זמן לא רב עבדתי על אנייה, נער סיפון וגם נער מטבח, לאסוף חוויות כמו ג'ק לונדון, שנה אחת בקושי, ואת הסיפורים משם כבר גמרתי לספר מזמן.”

“אפשר לזכור כאב? לזכור ממש? מה פירוש לזכור אותו? לכאוב אותו מחדש? כל מה שאפשר זה לומר במילים, ולו לעצמי, שכאב מאוד. לא מספיק? בבקשה, תאמר שהיו אלה ייסורי תופת! ... והרי כל המילים האלה באות בעצם לומר שלא רק שאי אפשר לשחזר תחושה של כאב, אלא גם מילים אין.”

“לקפוץ למים, כלומר לכתוב. לא לחינם האצבעות שלי דופקות במקשים כמו מעצמן, דופקות בכוח. יותר טוב מהדפיקות בראש, לא?”

“לשתוק, מה כבר יש לומר.”

“ככה זה, העולם קטן והדברים עלובים ויגעים, ואם אדם מרגיש את פנים הדברים הוא יכול להתעלות, אז כל מה שמסביב עולה יחד איתו.”

“כולם אוכלים ושותים והוא מתחמק ובא בריצה אלייך ואחר כך הוא חוזר אליה ומזה נולד מנו.”

“בהתחלה כשפתחת את הדלת ראיתי את הפה שלך, קצת פתוח, כאילו אתה הולך לצעוק עוד רגע. בגלל זה הסתכלתי, לא יכולתי לא להסתכל.”

“לפעמים אני כל כך רוצה לספר הכול.”

“קונים ובעלי דוכנים וסתם משוטטים, באמצע נבירה בתוך ערמת קלמנטינות או בצלים, באמצע שקילה, באמצע צעקה, באמצע תשלום, עוצרים ומסתכלים למעלה אל האור הזה.”