חנה גולדברג

“למחרת בבוקר החדר שלי הואר באור חדש, השמש פיזרה פייטים זהובים על השמיכה שלי, ליטפה אותי, התאפקה לא לצחוק.”

“ידעתי שגם הוא מנסה לסלק מפיו את טעמו של הייאוש. זיהתי את המועקה, את הכמיהה, את המאמץ להלחם בדמעות.”

“אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שבסוף התאהבויות שבסוף משאירות לי חור ריק בנשמה, כנראה איבדתי את האומץ להתאהב.”

“כשהתיישבתי ראיתי את הים מביט בשמש בעניים תכולות, מבטיח לה כל מיני דברים. בערב היה בולע אותה, בבוקר מתנצל.”

“היה יום שישי אחר הצהריים. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. השמש גלשה במורד הקיר, מתאפקת לא לבכות אצבעותיה נאחזו בווילון הרומנטי שקניתי בשוק הפשפשים. לשתינו היה ברור שתכף היא הולכת ליפול נמוך. וכנראה שגם אני.”

“לפעמים מה שצריך כדי להיפטר מהרגלים קטנים ומגונים זו סטירה שמעיפה את הראש הצידה ומנערת קצת את האבק מהמוח.”

“יום אחד כולם שיחקו עם כולם רק עם מותק אף אחד לא שיחק. מותק עמדה בצד והרגישה דמעות בגרון.היא עצרה את הדמעות ולא נתנה להן לטפס לעיניים.”

“לא רוצה לזמביה, רק להיות איתה.”

“כמה ענוג הוא, כמה ענוג האור שלך.”

“הרווח בין הגבר לחולצה עושה לי דברים, ששום גבר-לובש-בגדים-הדוקים לא עשה מעולם, לי.”

“גבר שר אצלי באמבטיה, איך המים עוזבים לו את הגוף, והחתול שלי מתחיל לעוף.”

“כשהרוח בנשמתך פורעת, כשבחושך אתה יושב לבד, כשהשמש לא מנסה לגעת, כשהפחד אוחז בך לאט - אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק. יותר חזק.”

“איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים - חומים, כתומים, שחורים ולבנים - איזה כיף שיש כאלה חברים.”

“כי התרגלתי לעצמי, לא זוכר אחרת, כי התרגלתי כבר לחשוב שאין אף אחד קרוב.”

“התעוררתי לבד מול הקיר הלבן, רציתי אותה. התעוררתי לבד, לא מבין את עצמי, חלמתי אותה, והאם בכלל אדע איך לאהוב אותה?”

“יד רכה תבוא אלי שותקת שם ומרגיעה, אז ראשי יצנח עייף מפחד שוב בתוך חיקה.”

“מישהו גדול שם ישמור עלי שלא אפול.”

“אש באה לוחשת, אמרה שהיא כבר נוטשת, אמרה לי: תשרוף, שרוף את עצמך בשבילי.”

“אש באה בשקט, שמעתי אותה צוחקת, אני רואה אותה, היא באה לבקר בתוכי.”

“אתה נוסע למצוא מקום בנקודה מדויקת, שם תמצא שקט. עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו - בביתך מתחבא הוא.”