דפנה דקל

“התחרות איבדה בעיני מהקסם שלה ועכשיו היא מין קרקס של גימיקים יותר מאשר תחרות של שירים.”

“אני, נערת הפריפריה חסרת הביטחון, נאלצתי להתמודד עם התככים של חבר'ה מתל אביב, יוצאי להקות הנוער משם. כל הסולואים הלכו אליהם, ואותי בקושי שמעו, כששרתי בקטן, מבוהלת מעצמי. רק בשיר האחרון, שהגיע אלינו, ‘התחדשות אחרת', מאת נעמי שמר ויובל דור, ניתנה לי ההזדמנות לשיר סולו עם ראובן לביא, שאני לא יודעת איך לא המשיך ככוכב וזה הפך לשיר הדגל של הלהקה שלנו.”

“יש לי אולי תדמית פלסטית ונחמדה אבל בעשייה שלי אני הרבה יותר מחוספסת וספונטנית. הייתי מאוד רוצה שיידעו שאני כותבת ומלחינה ושיידעו שאני משחקת טוב כמו שאני שרה, חשוב לי שזה ייצא החוצה. גם הכתיבה תמיד הייתה שם. הנה, למשל, הלחנתי את המוזיקה להצגה 'שלגיה', שהתעניינו בה מאנגליה ומהולנד, נתנו סופרלטיבים ובאו לקנות אותה, אבל פספסנו את ה־Timing (העיתוי).”

“תמיד הייתי ממושמעת, תולעת ספרים וביישנית, אם כי היום אולי קצת פחות.”

“לקהל יש זיכרון יותר ארוך ממה שחושבים ולא נותנים לו מספיק קרדיט. יש אנשים שמכניסים אותי למגירה של הילדים, אבל זו מגירה שהם זקוקים לה.”

“אני לא מסתמכת על העבר ולא מפנטזת על העתיד, אלא חיה את ההווה. לא מתעסקת באם זה יצליח או לא, כי אף אחד לא יודע. מפה מגיעה הנינוחות.”

“אני לא עושה שום דבר בחשש. אני עושה דברים שאני נהנית מהם.”