חנה בת שחר

“אין אצלה סתם עלילה ריאליסטית המגוללת על פי שבלונה ידועה מראש, כי כתיבתה נטווית משפה עשירה ודימויים יפיפיים השועטים בשצף קצף, ומהדהדת את הספרות העברית הקנונית.”

“היה לי פחד נורא מפני חשיפה ולא בגללי אלא בגלל המשפחה, אבל לאט־לאט התחלתי לראות שהחברה החרדית בכלל לא קוראת עיתונות יומית חילונית, לא רואה טלוויזיה, ולאינטרנט הם בכלל כמעט לא מגיעים.”

“שעה ארוכה היא צופה במחזה הפלאי הזה כמו בהתגלות, עד שנמוגים ענני הערפל ואור חדש, כתום ואפרסקי, חושף את היערות ואת הערוצים. הפיתולים המושלגים מפציעים מתוכם כאפופים בנוזל דבשי הגולש במורדות.”

“לולא שפתם הלא מוכרת ותחושת זרותה, היתה מילי מתערבת לטובתה. מצהלותיהם הפרועות וחוסר האונים שלה מדכדכים אותה, ונדמה לה שגם שתיקת ההרים ואדישותם הקודרת אינה מיטיבה עמה.”

“בין קפלי הצוקים הגבוהים והאפורים, מתפתלים פה ושם ערוצים ששימרו קרעי קרח, ואולם המורדות מבליטים על חזותיהם יערות של עצי אשוח מוריקים וצפופים.”

“בשעה זו שלפני סגירה אולם המסעדה כמעט ריק. המולתו הדוחה וריח הטוגנים הדביק העומד בחללו, מתפוגגים. בחלון הרחב נשקפה רחבת המרפסת הגדולה. נראו צמחי הלנטנה הסגולים זוחלים באדניות, ואד ערפל רך מיתמר מפסגת הר הצופים ומשוטט בשולי השקיעה הוורודה.”

“החדר שרוי באור דמדומים חורפי. אפרוריות עכורה נשקפת מבעד לעצים שבחלון. ענפיהם הקישחים והערומים שורטים בשמשה, לרגע נסוגים אחורה ואז שבים לענותה.”

“האם אהבה היא משחק של העמדת פנים? רטט הקול ונעימתו, המבטים החמים והחיוכים, המגעים החשאיים וכל יתר הגינונים שקוראים עליהם בספרים, האם אינם אלא מסכה שאדם לובש כדי לחפות על יצר אחר, אנוכי?”

“שעות אחר־הצהריים האלה רכות ושקטות. עננים שטים בשמיים המכחילים, והעצים מרשרשים מעלינו בעלעליהם החדשים.”

“ואז החלה בורחת אל דף הציור. לשרטט בו את המראות שבחלון, שלא יימחקו גם הם. עדות להיותם ולא רק בליבה פנימה.”

“מגע ידיו עדין ומתחשב, הוא היה אדיב אליה ועזר לה להתלבש. וכשייכנס שוב, האם מותר לה להסביר לו פנים?”

“אותה שעה שעטה פנימה קבוצה מילדי הגן. מתפזרים ברעש ברחבה, מטפסים בצעקות ובצחוק על המתקנים.”

“את רוצה ללדת כדי להוכיח לעצמך שעשית משהו בחיים, שהגעת לאיזה הישג.”

“במשך שנים פרנס את דמיונה, מעניק משמעות לגעגועיה ולריקנותה הרגשית.”

“גופי העירום מפתיע אותי, ולפני השינה אני מציצה בו בסקרנות.”

“בשעות אחר־הצהריים המוקדמות בית הכנסת ריק ממתפללים.”

“אני מחפשת בו חום והגנה, והוא מנשק אותי ומלטף בתאווה.”

“חוזר הביתה לבדו, שפוף כנושא על כתפיו את נטל ההר כולו.”

“הגמישות והקלילות מעניקות לי בטחון ורוגע.”