אלישבע גרינבאום

“אלישבע ידעה לחוש אמפתיה. היא חשה בכאבו של הזולת. הכאב שבהשפלה, בחוסר האונים, בדיכוי, בקיפוח, ובניצול.”

“זאת רוצה לצלם סרטים כל היום, זאת חולמת על מוזיקה, אבל לגמור משלוח בזמן, זה אי אפשר!”

“שאל אותי אם אנחנו מרגישות קורבנות של הגלובליזציה.”

“שתבוא כבר רכבת, שתיגע ברציף השלום ותאסוף אותי לבדי אל תוכה, שתבוא, צפופים הממתינים באי נחת, מרפק נוגע בצלע, כתף בכתף זרה.”

“מושיטה לך יד רועדת, מפריחה מלים חיוורות כפני, משהו על הצורך להישאר אנושי דווקא כשהאנייה טובעת.”

“ערפית ליד העיריה, מצב מצין, אי שם, אני יודעת, מתחת למרצפת שבורה, מחכות לי גפני ותאנתי.”

“אני אסב מבטי, אשה שרבים נכנסו לתוכה, אבל איש לא יצא מתוכה מעולם.”

“כיצד אפרד ממך? בשערך אטמן נוצה מצפור שחלפה בין עיני עת ראיתיך לראשונה.”

“בבקר שוב לנסע מכאן, אולי אפלו הלילה, כן, עכשו, לחצות את החשך ברכבת פרועת מחשבות.”

“הטלפון שתק כל הערב ורק הפחד צלצל וצלצל.”

“מתחת הישיבה לרגע על ספסל בסלון, מנחת הקימה לאלתר.”

“רק כשתלחש את שמי אדע, בכל שעה, שהגיע הבקר. אפקח עיני לתוך קולך.”

“נפרדים לתוך שנתנו אט, אט; אנחנו מחזיקים ידים, נושרים איש לתוך חלומו.”

“רק העין, המשתקפת בעיני אחיותי, העין, שתוך כדי רקוד לא מפסיקה לרשם, היא האיבר שכמעט מסגיר אותי.”

“כל חדש היתה מפקידה משהו בבנק, ומשחררת ביצית לחלל הרחם.”

“פעם היתה יוצאת בבקר עם מעיל ומטריה. היה לה שם, שהיה רשום על מעטפות.”

“היתה תקופה. מקרר היה מקום מלא אפשריות. ילד היה דבר שאפשר להוליד.”

“מאז שלמדתי לשרוך את נעלי אני עוקבת אחרי המין האנושי. פעם אפלו הגעתי מאד קרוב אליו.”

“מלאנו מימיה בחלומות פטל, מנסים לתור את כל שבילי העפר בבת אחת.”

“בפטיש חמש קילו אתה מכה בזעם בקירות.”