יצחק אוורבוך-אורפז

“הוא, כפי שגבריאל מוקד אומר, מין אקזיסטנציאליסט סמלי בעל הסתכלות חדה ביותר בפרטים, במיקרו־מציאות. הסתכלות מקורית שמזירה (מלשון זרות) את המציאות באופן דאדאיסטי.”

“הרגשת הבדידות, הגלות וההידפקות על שערים סגורים היא תחושה חזקה מאוד בכתיבתי. האם זה מחייב אותי בגלל זה לחיות בבדידות מוחלטת? אני לא יודע. אולי בגלל זה אני חי חיים סכיזופרניים, כשרק חצי ממני נמצא עם האחרים, או בבית עם האישה, עם שטף החיים היומיומי, והחצי השני נמצא כל הזמן בחוץ. משקיף.”

“ענווה היא לא רק מידה אצילית, היא גם כוח. את סיפורי הגבורה מספרים לאו דווקא אלה שהתנסו בה.”

“הסביבה הפיזית והאנושית ערוכה לתכלית אחת: לשמש זירת התנסות לגיבור הסיפור, בה יתודע אל עצמו כצליין חילוני.”

“עמידתו של הצליין החילוני כלפי ההעדר דומה במידת מה לזו של איש המערות: מילה שהיא השבעה, תנועה שהיא טקס.”

“צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה.”

“אשרי האיש הרואה כל דבר בחד־פעמיותו – במגע ידו יפריח אבן, קללתו ברכה וגם טירופו חסד וכל מעשהו שמחה.”

“כל דבר בעולם הוא לב העולם, ואין דבר גדול מדי ודבר קטן מדי, ואין מעשה חשוב ומעשה בלתי חשוב והכול הוא שווה ערך בבריאה.”

“דירתנו קטנה, דירת־גג של חדר והול, ואנו נתקלים זה בזה הרבה ונבוכים הרבה. אילו אשתי ככל הנשים, היא יולדת ילדים. אבל אשתי אינה מניחתני לנהוג בה מנהג גבר באישה. אני בנאי סוג א', מבקיע לוח־פיגומים, כשצריך. איני יכול לנגוע ברחל ביד גסה. מי יודע את פרח הכלה הנפלא.”

“הוא אהב את זה, את המחשבות האלה. הוא רצה לבכות. דבריה של גרושתו עוד צילצלו באוזניו ('אתה חושב רק על עצמך'), ולנוכח כל השפע הזה שהוא הולך להעתיר על בתו של ידידו, נתקף בפרץ גואה של אהבה עצמית. אחרי זמן רב שהוא מטמטם את עצמו בשיפוצי בתים ובהשכרת דירות, וכן בדאגה ערטילאית לגורל היקום – הנה חש שרוחו טובה עליו, והוא כמעט מאושר.”

“כחול הדמדומים נמס לתוך אורם הקר של עשרות פנסי הניאון של הערב, ויוחנן שאל את עצמו אם עשה הכול כדי להיות ראוי לצמרמורת האושר המצפות לו בשעה היעודה.”

“שעון היד שלו מיהר. לפעמים עשר דקות לפעמים עשרים דקות. זה לא הפריע לו. הוא אהב להרגיש את עצמו רץ לפני הזמן.”

“שמעתי את רגלי טאניה טופפות על אבני החצר הקרות, ראיתי את מבטיה מרחפים אחר מעוף הציפרים.”

“הציב לו מיטה מתקפלת, קצת הרחק מן האחרים, ובשעות המנוחה שכב עליה, ישן, קורא או נובר בניירות.”

“קמצנותו הייתה מזעזעת. היה מונה עודף עד לפרוטה האחרונה וחוזר ומונה.”

“אל תבקשי לך חיי נצח, עשה את דרכך כאילו הנצחי פוסע לידך.”