חיותה דויטש

“כל חתונה כרוכה בנדודים – בנדידה מאזור בטוח לאזור חדש ולא מוכר.”

“כתיבה לא חייבת לגלות הכול.”

“העולם הישן הולך ומתרחק ממנה.”

“ספרים היו מקום נוסף לחפש בו גדולה או לפחות בריחה מקטנות.”

“בדרך כלל הכתיבה שלי עדינה, גם אם היא נוגעת בנושאים עדינים או שנויים במחלוקת, אני עושה זאת בזהירות, לא כאילוץ חיצוני או מתוך איזה פחד, אלא בגלל שכך אני מעדיפה.”

“הספרים שקראתי כל חיי עשו את מי שאני. הזהות האוניברסלית והיהודית שלי, שתיהן, עוצבו על ידי מילים ועל ידי טקסטים.”

“עשיתי בחיי כל מיני דברים, אבל הרגע שבו אני מתיישבת ליד שולחן עם דף ריק הוא רגע של הרמוניה ושלווה. תמצית של קיום.”

“טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר־כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה, עובדים על הגמשת נקודת המבט.”

“אישור מחודש לחיים, לשמחה הבסיסית שבהיות כאן ועכשיו, בעולם הזה, למרות הכול.”

“הפרדה בין המציאות לבין סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, רובם מחשבות שווא מייסרות ומכאיבות.”

“אין לי כוח לכל העצב הזה. שאני מעדיפה לפגוש אותו במלואו רק כשאין ברירה. כשלא עלינו, הוא מתרחש בחיים.”

“הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך.”

“סיפורים, אהבה, מוזיקה – אלו הם הדרכים שמציע ספר אחד להתמודדות עם המוות.”

“הדרך הראשונה להתמודדות עם אסון נורא היא – בריחה. יש סוגים רבים של בריחות... בריחה אל השקט, שיאפשר, אולי, מנוחה והשלמה. יש גם בריחה הפוכה, אל הרעש.”

“התמודדות עם הכאב, הייסורים והאובדן שאחרי מותו של אדם קרוב.”

“אחד הקונפליקטים הקבועים בהתמודדות עם המוות והמחלה היא השאלה עד כמה להילחם, ובאיזה מחיר, ועד כמה להרפות.”

“כולנו נמות יום אחד, יודעים הרופאים, האחיות, המתלמדים, השאלה היא איך או מתי. והאם זה יקרה במשמרת שלנו. הם, למעשה, נאבקים על דחייה של גזר הדין. ניצחונותיהם הם ניצחונות קטנים, זמניים. ובכל זאת, ניצחון לרוחו של האדם, למאמציו העילאיים לגבור על הטבע בעזרת מדע הרפואה.”