אריה צ'רנר

“פרס קלצ'קין הוא פרס מכובד שמחייב אותי להיות ראוי לו גם בעוד כמה שנים. שלא יגידו 'אה, בטעות נתנו את זה לצ'רנר'. ואותלו זה תפקיד מכובד וקשה, בגלל התהליך שעוברת הדמות.”

“אחת הסיבות שאני לא נמצא בתוך הברנז'ה היא הסטירות האינסופיות שהמערכת הזאת שנקראת 'ברנז'ה' מחטיפה. גם באהבה היא חונקת, ואני מעדיף לא להישאר באזורים האלה. אזורים כואבים. המחמאות משקרות. לכן אני מעדיף להקה ולא מבנה אחר. לא שאני לא מקבל הצעות. אני מקבל אבל דוחה אותן.”

“זה התחיל בגיל 7 כשלא היה לי סוס לדהור עליו ועשיתי כאילו. אני מרמלה, כך שצעצועים לא היו אבל זמן לדמיין היה בשפע, אני לא יודע איפה התחילה אהבת התיאטרון, היא תמיד הייתה שם. הקסם תפס אותי מגיל צעיר. זה כמו הפנים של ברברה סטרייסנד – כל אחד מהאברים בנפרד זה איום ונורא עם האף העצום והעיניים הפוזלות, אבל ביחד אי אפשר שלא להתאהב בה. לכי תסבירי אהבה.”

“קהל ירושלמי, זה קהל באמת נפלא. אני לא יודע אם נצליח להביא הצגה של שעתיים וחצי כזאת כמו 'אותלו' למקומות אחרים. אז כן, תיאטרון החאן יוצר לקהל הירושלמי, בראש ובראשונה, ומה רע בזה?”

“כתפישת עולם, אני חסיד של בתי מלאכה קטנים ולא של מפעלים תעשייתיים. החאן אינו חלק ממערכת הסטארים אלא אנסמבל תומך על הבמה ומחוצה לה. סוג כזה של עבודה מאפשר לך כשחקן לא לפחד ליפול כי הריפוד של האנסמבל מעניק נחיתה רכה.”

“אי אפשר להסביר למה אני מאוהב במקום הזה, צריך להגיע לשם, להיכנס לתיאטרון שחצוב בתוך מערה ולהסניף את ריח האבנים בשביל להבין. זה המקום האחרון עלי אדמות שאתה יכול להעלות על דעתך שבו אפשר לעשות תיאטרון. הדחיסות הזו בתוך ההר, הקהל שיושב בחלל הבמה, רק מי שמכיר את האבן הירושלמית, יודע שנעמי שמר צדקה כשכתבה 'יש אבנים עם לב אדם'.”

“גם אם יקצצו בתקציב התרבות שהוא שוליים זניחים מתקציב המדינה, לא יהיה יותר כסף לעניים, זה שקר. הכסף קיים, אך הוא מופנה להתנחלויות ולצבא. את הזעם נוח להפנות כלפי האמנים, לקרוא לנו תרבותניקים ולומר שאנחנו לא תורמים דבר בתמורה לכספי התמיכות. אני קורא את התגובות אצלכם ב־ynet ורותח על כך שבכל כתבה בעניין תקציבי התרבות, הגולשים מפנים אותנו לערפאת כי הם יוצאים מנקודת הנחה שכולנו שמאלנים עוכרי ישראל. איך מתמודדים עם זה בכלל? איזה בסיס לדיאלוג יכול להיות ביננו כעם כשיש אנשים שמאמינים בדברים אלה.”

“יצירות קלאסיות הן כאלה שדיברו לפני 200 שנה ומדברות גם היום. אין כמו לעבוד על קלאסיקה ואני שמח שבתיאטרון שלי אין מחסור בעבודה על סוג כזה של מחזאות. החוכמה היא לא לפגוע בעלילה, לא למחוק את המקור ולגייס את מולייר לצרכי יחסי הציבור שלך.”