רינה וייס

“בדרך מסענו אל המחנה זכור לי מומנט איום שחוששתני שלעולם לא אהיה מסוגלת לשכחו: עברנו ליד מגרש גדול וחרוש, שעשן קל התאבק מתוך אדמתו. שמעתי קולות בכי חרישים ואנחות חנוקות הבאות כאילו ממרחקים. ריח של שיער שרוף עמד באוויר. לאחר מכן סופר לנו כי באותו מקום נורו מאות יהודים, לאחר שחפרו את קברותיהם בעצם ידיהם. חלק מהאנשים היו עדיין חיים, בהכרה מלאה. זעקותיהם בקעו ממש מתוך האדמה. הגרמנים שלחו אש בשדה כדי להמיתם בחנק. כיום, כאשר אני חשה בריח שיער חרוך – עוברת בי צמרמורת.”

“מובן מאליו שאין לי סיבה לאהוב את הגרמנים, אך אין לי כל טינה אישית כלפי נציגת גרמניה.”