אדם גרינברג

“רוב השחקנים כאלה. את טום סלק לא מעניין שום דבר חוץ מעצמו. אפילו שחקני אופי כמו דסטין הופמן הגדול, שאת חושבת שיבינו את כל התמונה, בסופו של דבר מתעסקים רק בעצמם. אני יכול להבין את זה, הם מאוד חסרי ביטחון. מספיק שיש לך שני פלופים רצופים והקריירה שלך בסכנה. זה מצטבר ללחצים שהם לא יכולים להתמודד איתם.”

“במקום לעשות את 'טיטניק' הלכתי לעשות את 'ספרה' של בארי לוינסון. היו הרבה סצנות מתחת למים, אבל שרון סטון לא הבינה למה היא יוצאת חשוכה... היא צילצלה לראש הסטודיו וביקשה שיפטרו אותי, אבל בארי לא נתן שייגעו בי. אחרי כמה שבועות של צילומים שרון סוף־סוף באה לראות מה עשינו ואז גם הבינה בפעם הראשונה על מה הסרט. מאותו רגע היא הייתה החברה הכי טובה שלי.”

“לא חובה להיות רעב כדי להיות אמן. הייתה לי חברת הפקה ושם עשינו דברים בשביל הכסף, אבל בעבודה הפרטית שלי בחרתי רק דברים שאהבתי. אני לא מאמין באמנות מתוך רעב, אני אוהב את החיים הטובים, בית טוב ואוכל טוב ואוטו טוב, אז אני גם רוצה ליהנות מהעבודה שלי.”

“המפיקה גייל אן הארד שמעה עליי ממישהו, והתקשרה אליי... הם כנראה לקחו משהו שלי לצפות בו ואהבו את זה. כשתגמור את הסרט, ג'ים אמר, תבוא אלינו. לא שבישראל עשינו סרטים כמו ב'שליחות קטלנית'. אבל ידעתי שזה גדול וזה מה שאני צריך – חשיפה. ובאמת אחרי 'שליחות קטלנית' הציעו לי 2–3 סרטים כאלה בשבוע.”

“בגיל מוקדם ידעתי שאני רוצה להיכנס לתעשייה העולמית. הכרתי את המצב בארץ, הדברים פה מתחילים ונגמרים בכיכר מוגרבי. זה ביצה, ואני רציתי למקום שאליו כולם הולכים, להוליווד. ולא שהיה לי רע. בתקופות שלא צילמתי סרט עבדתי בחברת הפקה פרטית שלי עבור שירות הסרטים הישראלי.”