אסתר שטרייט-וורצל

“בעבר דגל ישראל, שתלוי אצלי עכשיו במרפסת, עשה לי משהו, אבל מאז שמייצרים אותו בסין זה עבר לי, כאילו הדגל כבר לא שייך לי. אני יודעת שהדגל יוצר בסין וזה חוצץ ביני לבינו.”

“בשעתו הערכתי את בר כוכבא ומאוד הצטערתי שרבי עקיבא קרא לו בר כוזיבא. אנחנו גדלנו על ההפך מהגולה, שם היינו חסרי אונים וחסרי כוח פיזי. אפילו ליום השואה קוראים 'יום השואה והגבורה'. בספר 'אורי' אני מבליטה את העניין הזה שנוצר פה דור חדש, לוחם. בר כוכבא קרא למרד מתוך רצון לשחרר את העם. נכון שהוא הביא לחורבן, אבל הוא התכוון לשחרור. הערצתי גם את המרד בגטו ורשה שלא היה לו שום סיכוי להצליח, אבל הערצתי את עצם העובדה שהם נלחמו, שהם שמרו על כבודם.”

“אבי כתב בזמן מלחמת העולם השנייה. הדירות היו מוחשכות בגלל המפציצים, השולחן היה שחור, והייתה לו מנורת לילה שהעירה רק את פינת השולחן. הפינה המוארת הייתה בשבילי סמל לכך שהכתיבה היא האור. מצד אחד הייתי מאושרת שנועדתי לכתוב ומצד שני הייתי מלאה יראת כבוד. איך אני אכתוב כשאני מכירה את כל הסופרים החשובים שהיו חבריו של אבי? אבל כתבתי, זה היה חזק ממני.”

“כשאני כותבת לנוער חשוב לי להקפיד על עלילה מרתקת, כי הנוער חסר סבלנות. הספרים שלי גם תמיד מסתיימים בכי טוב. אמנם לא צריך להסתיר את הטרגי והכואב, אבל צריך לתת פתח לתקווה. אבל לא פחות מזה חשובים לי התכנים שאני מאמינה בהם. אני כותבת ספרים שהרקע שלהם הוא היסטורי, אבל האווירה חשובה לי יותר מהאירוע המדויק. גם הדמויות, למרות שאני מראיינת ומתחקרת אותן, הן, בכל זאת, דמויות שיצרתי ובראתי.”