נחמיה תמרי

“קצין בכיר אחר נזכר באמירה של האלוף נחמיה תמרי, שבא לפקד על סיירת מטכ"ל תוך כדי קריירה בחטיבת הצנחנים. 'בסיירת', טען תמרי. 'לא לומדים לנהל כלום. מפקד סיירת יודע לפקד מקסימום על שלושה חיילים, ואין לו מושג איך לנהל תרגיל פלוגתי'.”

“בתשעה עשר בנובמבר 1974 חדרה חוליה של שלושה מחבלים לבית שאן. הם רצחו את מזל אדרי, ז'אן פייר אלימי, זוהרה ויהודה ביבס ופצעו כעשרים אנשים. המחבלים השתלטו על דירת מגורים ברחוב טירת צבי, בבניין מס' 1576. כוח של סיירת מטכ"ל הגיע למקום. בראש החיילים שפרצו לדירה והרגו את המחבלים עמד משה מהצוות של גיורא. אתו פרץ יוסי, חברו לצוות, ואחריהם נכנסו לדירה נחמיה תמרי, אז סגן מפקד היחידה, אביטל, גיורא ואיציק. כל השישה קיבלו משר הביטחון דאז, שמעון פרס, ספר של נתן אלתרמן כאות הוקרה.”

“חוץ מהצניעות שלו, המשפחתיות והשקט, הוא היה מאוד אבהי. היחס שלו לחיילים היה כמו של אבא ממש. החיילים אהבו אותו בחזרה, ממש העריצו אותו, כי הוא לא התנשא מעליהם ולא התנהג כמו מפקד. הוא התייחס אליהם כאל שווים, בגובה העיניים. הוא הגיע אלינו מתפקיד של סגן מפקד סיירת מטכ"ל ופעם אמר לחיילים 'באתי מהסיירת אבל בנושאים מסוימים אם הייתי צריך לקחת לקרב פנים מול פנים עשרה חיילים אתי כדי להילחם מול עשרה חיילים של האויב- הייתי לוקח אתכם'. המשפט הזה קנה אותם להמון זמן.”

“נחמיה אם לא הבין דבר מה- היה אומר. לא הייתה לו בעיה להודות שיש דברים מסוימים שהוא לא יודע או לא מבין בהם. מפקדים תמיד מרגישים שהם חייבים לדעת הכל או לפחות להיראות כאלה. נחמיה לא. כשהייתי מפקד פלוגה מסייעת הגיע מתן וילנאי ושאל אותנו אם נכון לבצע עכשיו בוחן מסייעת. הגיעו מג"דים מגדודים אחרים ונחמיה לא ידע מה לענות לו, אז הוא אמר לו 'תשאל את גיורא. אני לא בקיא בזה ואין לי מושג ובדיוק בשביל זה הבאתי אותו'. הוא אמר את זה ככה, בלי בושה. הוא הודה שהוא לא יודע.”

“אבל מעבר לכל אלה קורנת מנחמיה בכל עת מנהיגות טבעית וסמכות מוסרית טבעית, שמקורה בצירוף הנדיר כל כך של יכולת גבוהה, דוגמה אישית, צניעות אמת וערכים: פשטות, ישרות מוחלטת ואמיתיות - בכל מילה ומעשה.”

“לא גייסו ליחידה אנשים עם משקפיים, כי חשבו שזו מגבלה. התגייסתי לחטיבת הצנחנים. רק אחרי שהייתי מפקד סיירת צנחנים חשב נחמיה תמרי שמשקפיים זה דבר נורמלי והביא אותי להיות מפל"ג ביחידה.”

“בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר־כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל־כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו.”

“לא היה בו שמץ מגינוני גנרל, אפילו לא טיפת 'רושם'. תמיד היה ענייני. הוא ידע גם בשעות הקשות ביותר לפרק את המתח, ולהוציא את המרעום מן הפצצה, אפילו במצבי הלחץ הקיצוניים ביותר ואחרי הפיגועים האיומים ביותר. איני זוכר אפילו פעם אחת שהיו צעקות בישיבה אתו.”

“מסלול חייו של נחמיה הוא מסלול הגבורה הישראלי: עין חרוד, צנחנים, סיירת מטכ"ל, מלון סבוי, אנטבה ועוד אירועים עלומים, אבל בסוף הוא נהרג דווקא בתאונה. האלוף תמרי נפל ממטוס באמצע הלילה והשאיר אחריו שובל של הערצה וענן כבד של אבל עמוק ואמיתי.”

“נחמיה היה מהטובים והאמיצים במפקדים שהיו אי־פעם לצה"ל ובן לשבט התמרים, שהוא שבט מופלא של בני הארץ ולוחמים. במצבים הכי קשים רצית שהוא יהיה לידך, כי אתו המשימה תתבצע. הוא ידע לשלב כנות, פשטות, מקצועיות ודבקות במצוינות. הוא יחסר לפיקוד הבכיר של צה"ל כחבר, כמפקד מבטיח.”

“בחטיבה מצדיעים.”

“כשאתה מושיט את כף ידך ומפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו, האגודל מופנה כלפי מעלה, שאולי גם ליד הגורל יש השפעה. אבל תמיד תזכור ששלוש האצבעות שנותרו בכף היד - האמה, הקמיצה והזרת - נותרו מופנות אליך.”