ישראל פנקס

“יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות 'דור המדינה' והשירה הישראלית בכלל... אם פנקס צודק, ומה שנעלם במותנו הוא קודם כול זכרוננו, לא רק משמעות המוות נחשפת, גם משמעות החיים. החיים, מתברר, הם זיכרון. וליתר דיוק: גבול החיים הוא גבול הזיכרון.”

“האיטלקים, כאשר הם הולכים לצבא, יוצא הסמל עם כובע הנוצות וצועק: 'כשישרוק הכדור הראשון, יינצל מי שיכול'. מאוד מצא חן בעיני הרעיון. לפעמים צריך לחרוג מהמעשיות כדי להבין את המגוחך.”

“בבית שמעו הרבה מוזיקה ודיברו בולגרית, גרמנית וצרפתית... נולדתי בתוך תרבות אירופה. כאשר הגעתי לארץ שאלתי את עצמי מה אני עושה עם העברית הזאת. איך אוכל לקשר בין מה שבתוכי, בין מה שגדלתי עליו, לבין העברית.”

“מחר נפרק את התפאורות, נקפל היטב את התלבושות נאסף את האביזרים ואת הציוד החשמלי. אלה יארזו בארגזים שיפנו עד מהרה אל קומת המרתף. שוב אין לנו צרך בהם. עשו בהם שמוש אתם אם תוכלו.”

“הרגשות העדינים ביותר, הם באים לשבת על־יד, ושוב פורחים. אין הם יכולים להישאר עוד איתנו. אסור שיהיו שלנו כל הזמן. עליהם להתעופף ולבוא אל אחרים, צעירים יותר, או הזקוקים להם ברגע זה יותר מאיתנו. כעבור שנים, ישובו אלינו. למענם באנו.”

“הועבר כך מכתב. השנים מחקו את הכתב. אך ניתן עוד לשמוע, מן הקונכייה והים ניתן עוד לשמוע, שמישהו כאן פעם אהב.”

“כחה ויפיה האמתיים מתגלים דוקא כשהיא מתרחקת, קובעת את מסלולה ואת מקומה המדיקים בחיינו, עריצה כמו חג.”

“האהבה איננה גוף. אם היא פונה לפתע והולכת, אל תבקשו כי תסב אליכם את ראשה.”

“אם אני כותב שאני מבקש להשאיר כאן שמחה, האם אני משאיר כאן שמחה?”

“איך הראו לנו באגדה על הילד הטוב והילד הרע, הדרך שעושה אדם על האדמה, עולה במדרגות ויורד, וקטן בהן כאפונה, איך חוזר הכול אל ההתחלה.”

“לפעמים עוברות לידי אוניות־סוחר עליזות. הייתי רוצה להחליף עמן אותות דגלים. צבעוניים, אבל אינני יכול: אני מפליג לתפקיד הרציני.”

“בים העתיק שלנו אין חדש. רק הרוח משתנה. אינני חושב שהחמצתי משהו. כול שניתן מאז הוא מתנה.”

“מבטן הספינה, השטה למרחקים, אני ניבט קשוב. המים מרחמים. הערב, כמו לפני אלף שנה.”

“אמר תמיד את אשר אתה חושב לאמת, נתן להסתפק בכך.”