יהושע סובול

“יש לנו מחויבות להוכיח שיכולה להיות יהדות לא קניבלית ולא פראית ולא גזענית. זה בעצם מאבק על הצלת היהדות מידיהם של טורפיה.”

“לא מדינה שמשרתת פונדמנטליזם כלשהו וכופה אותו על אזרחיה, אלא מדינה בשירות האדם.”

“כל מגזר לנפשו ואיש איש לאוהלו, לצרותיו ולתלאות קיומו בתוך חברה מתפוררת שהנהגתה שמטה כל אחריות ליחיד ולציבור.”

“תחושת עוול מקננת בליבם של רבים שחשים שהמדינה אדישה לגורלם. שהיא הפכה לגורם אנטי־חברתי ואנטי־אנושי.”

“מאגר אנושי גדול לייצור חילונים.”

“הוא מתפקע מצחוק בכל פעם שמכריזים על מותו.”

“יצירה ספרותית רבת עוצמה שאינה חדלה לשמש מקור השראה.”

“אחד ההישגים הסוציאליים הגדולים שהיהדות תרמה לאנושות: יום מנוחה.”

“מי שמאמין לא יודע שהוא מאמין. מי שיודע שהוא מאמין אינו מאמין.”

“[אבי] חטף התקף דיכאון ונשבר כשאני הייתי בן שמונה או תשע. פתאום הבנתי שאין לי על מי לסמוך. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום, זאת החוויה המכוננת של חיי. שאבי הוא אדם, הוא לא עליון, הוא אדם חלש, עם כל החולשות האפשריות ועם כל הכוחות שיש בו, היו לו הרבה כוחות, וזהו זה. אני לא יכול לסמוך עליו שיעמוד ביני לבין התוהו. וגם היום אף אחד לא עומד ביני לבין התוהו, אני עומד חשוף מולו וזהו זה.”

“בגיל 70 אין ספק שיש יותר מאחוריך מאשר מלפניך. אבל זה בסדר. אתה לומד לא לבזבז זמן על שטויות, להפריד עיקר מתפל, כי כבר אין זמן לתפלויות. זה גם משנה את הכתיבה, נעשיתי רגיש יותר, פחות דעתני, פחות נחרץ. כך שלזקנה יש יתרונות.”

“אני מין אדם כזה שיכול להיות בכל מקום, אבל שום מקום לא מחייב אותי להיות בו.”

“דווקא משום שאני שייך למיעוט, שכל קול בו הוא חשוב, אני מרגיש אחריות.”

“זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת… זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה.”

“אלפי בני אדם שמצטיירים לה כשדה אנושי ענק, עומדים צפופים זה ליד זה, ראשיהם זרוקים לאחור, פניהם שלוחים לשמים בעיניים קרועות ופיות פעורים כפצעים שחורים, פצעים שמתוכם ניגרים נהרות של מלים, מילים עשנות, מילים בוערות, מילים מדממות. שמצטרפות לנהמת זעם תאבת נקם.”

“שואל המוזג במבטא ישראלי מובהק, שניתן להיפטר ממנו רק בעזרת תרגילים מפרכים, כפי שהוא־עצמו עבר כשלמד לסגל לעצמו שורת מבטאים מקומיים מובהקים בדיבור ערבי, אנגלי, איטלקי, צרפתי וגרמני.”

“אתם מכירים איזו שפרה דמיונית, שאיננה קיימת כלל. אתם מכירים שפרה קומדיאנטית, שמראה לכם בדיוק מה שאתם רוצים לראות. אינכם יודעים, אילו מחשבות חולפות בראשי. אילו חלומות ממלאים אותי. אני רוחצת את גופי עומדת עירומה ומתבוננת בו... איזה גוף נהדר... ואני רוצה שיראו אותו. שכל העולם יעבור על פניי, ויסתכל.”

“אני מין בית, שהתריסים בו מוגפים לנצח. השמש זורחת מעל הבית, מחממת מבחוץ, אבל שום חלק לא נפתח, שום קרן אור אינה חודרת. אל תשאלו מה מתרחש בתוך הבית.”

“טיפשה שכמותי, ציפיתי שתעודד אותי להלחין שתתמוך ביצירה שלי, אתה המשכת ללחוץ עלי יום יום עם המכתבים שלך. אתה מבין? בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה אהבה יכולה להיות בין גבר ואישה. לא מכתבי אהבה, לא אהבה במילים על נייר, אהבה בין שני יצורים חיים.”

“אני רק איפשרתי לצד לא מוכר באופי היהודי שלך להתגלות! לחיוניות הזאת שיש בכם לעזאזל! אני מגיח לתוך הגטו שלכם בבת אחת עולם אחר! הכול חי תוסס מתפוצץ מפעילות קדחתנית נואשת! כמה יופי יש בזה!”