חיים לסקוב

“בירם ידע מה שאנו עושים: הוא ידע את כל רשימת חברי ה'הגנה' וידע את התורנות, וכאשר נמצא איזה תלמיד חלש, היה מבקש לא לכלול אותו בתורנות, כדי שיוכל להתרכז בלימודים. שררו שם יחסים לא פורמליים, שהם כמעט כמו היחס שבין בן לאב, ואני לא הייתי יחידי. היו אחרים באותו מצב. בדיוק באותו מצב. היו כאלה שמצבם היה גרוע משלי, כאלה שבכלל לא יכלו לשלם, והוא לא גבה מהם כסף כלל.”

“בירם ידע, שאני לא 'Yes man', אבל הוא מעולם לא הטיל ספק, שכל מה שאני אומר, זה אמת. כאשר הייתי בא ואומר שבגלל תורנות ב'הגנה' לא יכולתי להכין את השיעור, הוא היה מקבל את זה כמובן מאליו. הוא אמר: אנחנו אנשים אחראים, אני יודע שאתם נמצאים ב'הגנה', ויש לכם תורנות. איזה מנהל בית־ספר עושה דבר כזה? הוא תמיד חיפה עלינו. כאשר הושיבו אותנו בבית־סוהר הוא הלך לתת עדות לא נכונה, ואמר שככל הידוע לו אין לנו שום קשר עם ה'הגנה'. מייד שכר עורך־דין, והקים צעקות 'מה זה לוקחים לי את התלמידים שלי?!'”

“הוא לקח את 'איכה' פרק ג', ואמר: 'טוב לגבר, כי ישא עול בנעוריו', וניסה ליישם את זה. אחרים הסתפקו באמירה וראו עצמם פטורים ממעשה, אבל הוא ניסה יום־יום להחדיר את הדברים האלה, ואפילו טבע סיסמאות כמו 'והצנע לכת', 'בהשקט ובבטחה תהיה דרככם' ו'דקדוק בקטנות יום־יום' וכו'. הוא אמר: אנחנו נחדל להיות עם גלותי כאשר יהיה לנו ציבור של משרתי העם. לשרת את העם זה לא דבר שמקנה לך זכויות, אבל יחד עם זה אין זה דבר שמשפיל אותך. הדבר נחשב לכבוד להיות משרת העם.”

“הוא היה טיפוס של קרומוול, של סטונוול ג'קסון, של גורדון מק-קרטון – אנשים המאמינים אמונה עמוקה, וזה מדבק, ויש בזה השראה. זהו משהו לא רגיל.”

“אני מאמין בעם ישראל. אני מאמין שניתנה לנו הזדמנות להקים את הבית השלישי. אם אנחנו לא נקים אותו – אף אחד לא יקים אותו. אם לא ננצל כל רגע בשביל להקימו – הוא לא יקום.”

“רציתי להיות ספן. ב־1933 פניתי למשרד הגיוס של הצי המלכותי בליברפול באמצעות חבר שלי – אולם אז לא לקחו פלשתינאים. כל מה שהציעו לי, הוא שאהיה חותר של סירת משוטים קטנה. השתגעתי? את זה נתנו למלטזים, לכל מיני נתינים זרים. אבל אחר־כך פרצה המלחמה, והתגייסתי. כן גם וינגייט השפיע עליי עד היום. טיפוס מעניין, טיפוס לא רגיל.”

“תחומי הקריאה שלי היו היסטוריה וביוגרפיות. פרט לזה, הייתי עסוק בענייני הגנה – נשק, תחמושת, סכינים, סליקים. כל מיני דברים כאלה – ג'יאו-ז'יטסו, בוקס, לא להיות חלש, אף פעם לא להיות חלש. אפילו אתה הולך נגד כמה, תמיד לתמרן לתוך פינה, שלא יבואו מהצדדים ולא מאחור.”

“מה זאת אומרת איך? על בקבוק הטיפות היה רשום שמי באותיות גדולות: לסקוב.”

“זה היה ב־1937 כמדומני, בפעולת תגמול עם מוניה מרדור. אני הייתי באותה תקופה בטיפול בשביל העיניים שלי והבאתי עמי לפעולה בקבוק טיפות לעיניים. נסענו למפגש ושהגענו לשם הרגשתי שהטיפות נפלו לי מהכיס ואז נודע לנו על חיפוש בתל עטל ובסביבה ואנחנו היינו בסביבה ההיא. ואני הייתי בטוח שהאנגלים ישימו את ידם על הטיפות שלי ויגלו הכול והפעולה שלנו תיכשל. וההתרגשות הזו, החרדה הזו – זו חוויה שלא שוכחים.”

“אחרת, האם יש איזו הנאה מיוחדת להתכתש על כל מיני דברים כאלה? ללכת ללטרון, לתקוף פעמיים, שתי נסיגות – זה תענוג מפוקפק. אני מבין שיש כמה עסקנים שלא יודעים מזה, אבל זה לא סתם. אתה לא הולך להילחם באיטליה בשם מדינה שאינה קיימת, בה היו חצי מיליון יהודים בלבד. אתה יוצא להילחם שם, כאילו שבאמת יש לך עם וממשלה.”

“כפי שאמרתי – אני, בניגוד לאחרים, ידעתי כמה עמל מושקע בכסף בכדי שאוכל ללמוד. אני חושב שאדם צריך לדעת, שאם הוא לומד – זה לא כמו ללכת לגן של השכן, להוריד כמה ענבים וללכת. מה שבא קל – הולך קל. מה שאתה משיג במאמץ, נשאר איתך להרבה זמן.”

“יש אומץ־לב של הרגע. יש אומץ־לב שבהתמדה. המשותף להם הוא ההתמודדות עם תנאים קשים.”

“אנחנו מפתחים את רוח התחרות על ידי ציון פעולות וחיילים בפקודות יום. זה מדרבן. אתה לא יכול לתאר לעצמך מה שחוללה בצבא העובדה שגולני הצטיין בתאופיק. מה שזה עשה אצל הצנחנים. הם אמרו 'בסדר, זה מגיע להם, אבל בפעם הבאה נראה להם, נדפוק אותם!' זו תוצאה של תחרות בריאה!”