דנה אמיר

“מונה מטבעות אל כף ידו של הנהג, מתנהלת אל מושבי השפיות, ציתנית, בתוך חלל זעיר, שברירי, מלא עינים.”

“מהיר מזיכרון, איטי ממים. מבעד לדוק הסתיו הזה אתה שב ונולד מתוכי.”

“מעולם לא חדלת להולד לי. למד את עצמך להשתמש בי, התחננתי, כדי שתוכל לישן.”

“במעבה בטני אצורה אש שאין לה מכבה אלא דמעותיך.”

“הבורות הניצבת כאחות רחמנייה למראשות המלים.”

“כל טיפת גשם מכילה בתוכה שמים.”

“לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו.”

“מעולם לא חיבקה אותנו. תחת זאת נהגה להיתלות על כתפינו הקטנות, מקפצת ומדגדגת עד שחילצה מאתנו קולות צחוק שסימנו שנמצאנו לה מחדש.”

“לא הזעקתי אותה. אהבתי את השעות ההן. יכולתי לנוח בהן מן הכובד שלה בתוכי.”

“השפה, שהמילים שלה הן חורי המסננת דרכם נשמט מה שאיננו ניתן לייצוג, היא הקירוב הגדול ביותר שלנו אל מה ששוכן מעבר לייצוג הזה ומעבר ליכולתנו לייצג.”

“המשורר, או הממד הלירי של הנפש, הוא החופש לחלץ מתוך מגבלות קיומנו האקטואלי אותו אופק נפשי המכונן בו זמנית הן את המרחב והן את תנועת החיים בתוכו.”

“בתוך מלאכת ההאזנה לנפש, כמו בהאזנה למוזיקה, על האוזן להיות כרויה אל היסוד המייחד, המבדיל.”

“הכרה בנפרדות היא בעת ובעונה אחת הן המוטיבציה המרכזית לדיבור והן התנאי ליצירת שפה.”