אלי פודה

“המהפכות התרחשו במדינות שהוגדרו מבחינה שלטונית כרפובליקות, שבראשן עמדו דיקטטורים שתפסו את השלטון במשך תקופה ארוכה וסבלו מבעיות חמורות של לגיטימציה. השינוי התאפשר לאחר שהצבא סירב למלא את תפקידו המסורתי להגן על המשטר. לעומת זאת, המונרכיות, הנשלטות על ידי מנהיגים 'רכים' יותר, ידעו לפתח דיאלוג עם החברה האזרחית וגורמי אופוזיציה. חלק מהמלכים נהנים גם מלגיטימציה דתית.”

“קשה לתאר שתי מדינות השונות כה זו מזו במזרח התיכון כמו ישראל וסעודיה: הראשונה יהודית־ציונית ואילו השנייה אסלאמית־ערבית... מעבר לכך, דומה כי שתי מדינות אלה חלקו אינטרסים משותפים בכמה אפיזודות היסטוריות... אלה הובילו, ככל הנראה, לקשרים עקיפים בין המדינות... המונח הפרדוקסלי 'עוינות לא עוינת' משקף את מערכת היחסים הדואלית הזו.”

“משום שמצרים חתמה על שלום נפרד עם ישראל, ובכך ניתקה את עצמה מהקונצנזוס הערבי, היא מרגישה מחויבות מיוחדת לפתרון הסוגיה הפלסטינית. בלא פתרון כזה השלום, מנקודת מבט מצרית, אינו שלם.”

“הכרה בקיומה של הזדמנות וחתירה נחושה למימושה יובילו להסכם. החמצת ההזדמנות – במיוחד אם האשמה תונח לפתחה של ישראל – עלולה להוביל להחמרת החרמות הבינלאומיות, להגברת מסע הדה־לגיטימיזציה ואולי אף להתקוממות פלסטינית נוספת.”

“ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי־ערבי מלאה בהזדמנויות היסטוריות שלא מומשו בשל איוולתם של מנהיגים או מסיבות אחרות.”

“קידומה של יוזמת השלום הערבית, שסעודיה הייתה שושבינה מרכזית בו, יכולה הייתה לסייע להתקרבות ישראלית־ערבית.”