סנדו דוד

“הקיץ הזה רחוק הוא ממני. / כי דמי לא האדים את הדבדבן, / וקולי לא הרטיט את עלי האילן... / הקיץ הזה קשה לחשוב... / העצים הם ללא נפש, / והתיל דוקר בסהר.”

“הקשיבי, נפש, אל תבכי את נעוריך, / רגע – אובד ערכם של דברים שידעת, / והשחר קורא לעינים פקוחות להנות.”

“אני גונז בי את החיוך, שנח אי פעם בקצות השפתים. / הנפש יחפה בשריגי תיל־הבקר.”

“עינים עולות מן הליל... עינים טרופות – כבשורה שלעד לא תגיע.”

“הפיות ניבם אבד. רועדות הידים. והיער הולך עירם אל בית המטבחים.”

“הכל נדם מפנים לתיל. והמרחקים נראו / אחרים מן הקימים־וחולפים.”