חנאן עשראווי

“לנוכח האופן השיטתי שבו היא מפירה את החוק הבינלאומי ואת החוק ההומניטרי הבינלאומי, ומזלזלת בהם. כאשר ישראל בוחרת להגדיר את עצמה אך ורק באמצעות פרויקט הכיבוש – על ההתנחלות והטיהור האתני שלו – הרי שהיא לבדה נושאת באחריות לדה־לגיטימציה שלה.”

“תנועת סולידריות כזאת מחזקת את הפלסטינים ואת תומכיהם, ומאפשרת להם לעמוד בפני הדיכוי של הכיבוש הישראלי ולהתנגד לו בדרך אחראית ולא אלימה. בנוסף, החרם מוכיח שהכיבוש כרוך במחיר יקר, ובכך ממריץ את החברה האזרחית בישראל לראות בממשלת ישראל אחראית למצב ולדרוש ממנה לשים קץ למדיניותה הנוכחית.”

“בזירה הבינלאומית הולכות וצוברות תנופה צורות שונות ומשלימות של התנגדות לא אלימה, שמכבדות את החוק הבינלאומי, את הערכים והעקרונות האוניברסליים ואת התנאים הנחוצים להשגת שלום צודק. מטרות ההתנגדות הזאת הן קודם כול לשים קץ ליחס החריג כלפי ישראל ולתחושתה שזכותה לעשות ככל העולה על רוחה.”

“פתרון המדינה האחת אינו מציאותי. ישראל הרי לא תחלק לכולנו דרכונים ולא תחלוק איתנו את הכוח הפוליטי. במשך השנים אני עוקבת מקרוב אחרי החברה הישראלית. לצערי, אתם נעים אחורה אל גזענות והסתגרות ולא מנסים להבין את הפלסטינים. מחנה השלום בישראל נעלם, אני שומרת עדיין על קשר עם חברים ישראלים, אבל היחסים פחות אינטנסיביים מכפי שהיו בעבר.”

“אני עושה כמיטב יכולתי ומקדישה את מיטב שנות חיי לגייס תמיכה בקרב החברה שלנו ברעיון שתי המדינות בגבולות 67. אין בכוחי לעשות חינוך מחדש, רהביליטציה ופסיכותרפיה לציבור הישראלי. השינוי יכול לבוא רק מתוככם.”

“אני לא מאמינה בפתרון המדינה האחת, כי הוא מתכון להנצחת הכיבוש. הכיבוש הוא לא ניטרלי ובשבילי הטיעון הדמוגרפי הוא לא טיעון משכנע, כי הוא סקסיסטי, גזעני וייצור מרוץ בין הרחם הפלסטיני והרחם הישראלי.”

“פת"ח וכל מי ששייך לזרם הלאומי והחילוני הניח הרבה על הכף בשביל האג'נדה של שלום. זו הפכה להיות הפלטפורמה הפוליטית שלהם. אם זה ייכשל – ברור שהצד שמנגד יתעצם, של אלה שאינם מחזיקים באג'נדה של משא ומתן, של שלום... אם לא נשיג את סיום הכיבוש, שתי מדינות וכדומה, אז נדמה לי שהדינמיקה בשטח תשתנה לכיוון יותר קיצוני, יותר אלים, והיא לא תוכל להיות מוכלת יותר. הבעיה הפלסטינית תישאר מוקד של אלימות וחוסר צדק, זו בעיה מאוד רצינית.”

“הדיאלוג שהיה בין ישראלים לפלסטינים בשנות השבעים והשמונים הוביל לשיחות השלום, זו הייתה תקופה של תקווה, חיוניות, אבל איבדנו את התמימות שלנו. בשנות התשעים האמנו שנוכל להשיג הסכם במהירות, זה באמת היה ניתן להשגה אז.”

“אם אתם מתעקשים להיות גזענים ומפלים זו בעיה שלכם. אנחנו נאבקים שתהיה לנו מדינה דמוקרטית, פלורליסטית, חילונית. למה אתם מתעקשים שאנחנו נכיר במדינה יהודית? אם כך אז אני צריכה לקבל כאן מדינה מוסלמית, ואני רוצה שפלסטין תהיה דמוקרטית וחילונית.”

“בכל פתרון, ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה. ישראלים ופלסטינים צריכים להסתובב בחופשיות. ירושלים המערבית היא הבירה של ישראל וירושלים המזרחית הבירה של פלסטין.”

“צריך להכיר בזכויות, לפי החוק הבינלאומי והחלטה 194 של האו"ם. אין אף פלסטיני שיוותר על זכויות הפליטים. מנהיג שיגיד לך את זה כדי לרצות אותך – יאבד את אמינותו בקרב העם שלו... האופציות יהיו מגוונות ויספקו פתרונות שונים, בהתאם לחוק. האספקט החשוב ביותר הוא הזכות לבחור. הם יבחרו כמו כל בן אנוש שרוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו.”

“זה ציבור שהוא בטראומה, מכה אחת אחרי השנייה. דברים כמו המלחמה על עזה, אובדן האדמות, המשט, כל אלה יוצרים תרבות לא רק של טראומה קולקטיבית אלא של חוסר אמון, וזה משפיע על הדרך שהפלסטינים מתמודדים עם המנהיגות שלהם. לכן חשוב שיהיה קשר בין המנהיגים לתושבים, ושהמנהיגים לא יגבירו את הפערים אלא יאחו את הקרעים.”