רונה דורון

“רגע שבירה זה כשבא מפיק ואומר 'תשמעי, עשיתי חישוב לא נכון, נגמר לי הכסף ואין לי איך לשלם לך'. זה קרה לא פעם ולא פעמיים. ואז אני יכולה או לתבוע אותו או להגיד לו 'טוב, כשיהיה לך כסף אולי תשלם לי'.”

“עשו איזה סרט בירושלים, חיפשו מלבישה והתקשרו אליי. נראה לי שבשביל לחסוך על מלון, הם חיפשו מלבישה ירושלמית. וככה הגעתי אל הסרט הראשון שלי, 'מבצע שטריימל'.”

“לא הייתי מסוגלת לשים מחיר על הציורים שלי. ואמרתי לעצמי טוב, אני צריכה להתפרנס ממשהו אז הלכתי לחפש עבודה, חשבתי להתעסק בתפאורה, רציתי להיות ביצועיסטית, אני טובה עם הידיים. הלכתי לטלוויזיה, לרשות השידור. ניגשתי שם לאחד האנשים והוא אמר לי 'עזבי תפאורה, כל היום תסתובבי פה מלוכלכת ומרוחה בצבע, למה שלא תנסי את התלבושות?' ”

“יוצא שאני המחסן של הקולנוע הישראלי, כי אף אחד אחר לא עושה את זה. בחו"ל את הולכת ויש מלא מחסנים טובים וגדולים, וחנויות יד שנייה עם אנשים שמבינים ויודעים להעריך. כאן אין. התחלתי לאסוף בגדים כדי להקל על עצמי.”

“אם הייתי עושה בחו"ל את כמות הסרטים שעשיתי פה הייתי מסודרת כלכלית, אני ודורותיי. אבל זה לא העניין. אם אני אוהבת את הסרט ואת התסריט אני אעשה את זה. זו אמנות וזה אידאולוגיה. ברור שסרט עתיר תקציב הוא סרט שקל לי יותר לעבוד עליו, אבל זה לא הפרמטר.”

“כל האמצעים כשרים. לקנות זה הכי קל, לתפור קצת יותר קשה ולחפור בבוידעמים ובחנויות זה אמנם הכי פחות מהנה אבל הכי אפקטיבי.”

“אני קוראת את התסריט. זה השלב הכי חשוב. אני לא קוראת מהר, לוקחת את הזמן, מדמיינת את הדברים, רואה אותם. אחרי שסיימתי, מבחינתי הסרט כבר די גמור מבחינת חזון. אחר כך מתחילות פגישות עם הבמאי, אנחנו מוודאים שאנחנו באותו ראש. כל אחד תורם את שלו ונוצרת איזו תמונה סופית ברורה ואז מתחילים החיפושים.”