אביגדור המאירי

“יצירתו של אביגדור המאירי רבת פנים ורבת אנפים היא, אולם בתשתיתה – תפיסה פואטית טוטאלית, התובעת כל ישותו של היוצר, ואינה מפרידה בין חייו לבין כתיבתו, בין גישתו האינדיבידואלית לבין השקפתו הלאומית.”

“ערב מלחמת העולם הראשונה כבר יצאו להמאירי מוניטין גם בספרות העברית וגם כסופר ועיתונאי הונגרי. הוא שילב פעילות בתנועה הציונית בהונגריה עם מעורבות אינטנסיבית בחיי התרבות והבוהמה של בודפשט, שבה התגורר.”

“אין מעוף בלי אדמה; כשם שאין פריחה לעץ כלפי מעלה בלי אדמה, שבה נעוץ השורש שלו - ושממנה הוא מתרומם בכדי לשוב אל חיקה ולאחר מכן לנוח.”

“אין עבודה אלא זו שמשמעותה יצירה. ויצירה לא מתוך שבט נוגש, לא מתוך תאוות בצע והוללות, לא מתוך פקודת ניצול ועבדות, אלא זו הבאה מתוך רצון, מתוך חשק, מתוך דבקות לאדמה ופרייה.”

“בינתיים נהפכו עולמות ונחרבו ארצות וממלכות – וחדשות קמו תחתיהן. אך בין כל באי־עולם הרוגזים, הנרגשים והמשתוללים, היו אלפים אחדים של נפשות, שלא ראו, לא שמעו ולא השתתפו בכל אלה, יען כי בעיניים עצומות ובאזנים אטומות הלכו, ברחו, נדדו, נסעו, זחלו ונסחפו כלפי מזרח־השמש.”

“בחורים כארזים חיים מזה חודשים וגם שנים בלי אישה ובלי ריח אישה. הליבידו סקסואליס שלהם מחפש לו מוצאים שונים. אחד מאלה הוא גם: הקללה הנמרצת, שכמעט תמיד אתה מוצא בה ביטויים ארוטיים־פורנוגראפיים. כמו־כן משמשת התפילה מוצא לרגש העגבים: התפילה הרוצה לחנוק את הרגש הזה, נאבקת עימו ועל פי רוב מכניעה אותו. ואולם מה לכם מוצא נפלא יותר מאשר התפילה שהיא עצמה ארוטית?! התפילה למריה – הבתולה – שילדה בקדושה!!”

“והחייל בחזית, הנמצא כל הזמן בידי הגורל המשחק איתו – מתמלא אמונות תפלות כרימון. יש שהוא עצמו צוחק על עצמו – אך לוותר לא יוותר על שטותו בשעת סכנה. מבשרי חזיתי – ואתבייש במידה לא מעטה. ואתבייש – אך למעשה לא כפרתי בהן. אותו הנימוק: מה אכפת לי אם אאמין? אם לא יועיל – לא יזיק!”

“כשלוש שנים חייתי באותו בית־המשוגעים הכביר, שהקיף יותר מחצי כדור־הארץ ושמיליארד בני־אדם תזזים השתוללו בו בכל מיני העוויות משונות: בהתלהבות, בבכיה, כקדושה, במרמה, בצער, באהבה ובחירוק־שיניים.”

“בילדותו אמר לו מישהו, שינסה לעמוד ואחורו כלפי אופק־הים, העננים או היער, אחר כך להתכופף בהשתחוויה עמוקה ולהביט בין רגליו לאחור. הוא עשה כך – ופתאום ראה עולם אחר לגמרי: אופק־ים אחר, עננים אחרים, ויער אחר.”

“ידידי הפסל מהלך הנה והנה, מסתכל, מחפש, ומבטיח לי בידו האחת אחורנית: תיכף־תיכף. היא פה. כל יום ויום מתרחצת היא פה. אני אמצאנה. – ואני אחריו. ולא הוא מצא אותה, אלא אני.”