לאה גולדברג

“המרחק שביני ובין זו שבשיר / כמרחק בין גופי וצלו על הקיר. / אך אני אמות והיא תישאר / והיום לא אוכל לסלוח לה זאת.”

“השד היושב בעטים, / עפרונות ומכונות הכתיבה — / כבר מוחק, מלכלך ומכתים / את מלות האהבה — // בייחוד כשהן מתחרזות.”

“נדדה שנתי / חלוני פתוח / אל אוויר הלילה החם, המלוח / אני מקשיב למשק הזהיר של הים / החושש להעיר את ילדך שנרדם.”

“לפעמים משקיף מחלוני האין / ואני מסתכלת בעיניו הכבויות / אבל מכיוון שלא מתי עדיין / אני, כנראה, אמשיך לחיות.”

“כמה יפה עלו / הקוצים שזרעת — / שירי היבשים והעיקשים. / הלוא תזכור כמה יפים היו / דרדר וחוח / בהרי ירושלים.”

“לב השעון מוסיף להלום בקצב אדישות נצחית.”

“ערוצי המחשבה שבהם הלכו עיתותיו הפנויות.”

“הוא אינו סולח ואינו מבקש סליחה.”

“מידת שמחה כנגד מידת ההכנעה.”

“ונדמה – אך תחזיר את ראשך, ובים שטה כנסיית עירך.”

“רק עם רדת היום התגלגל הירח מלמעלה.”

“הנה אני בת חורין ושקטה.”

“המסע הקצר ביותר הוא לתוך העבר.”

“אל תביט בצלה של דמותי הכושלת, בוא עצום את עיניך לרגע וזכור שכתוב, בין היתר, הספר קהלת, כי מתוק האור.”

“סלח לי, ריבונו של עולם, כי לא הריתי אלא שירים, מחל לי, ריבונו של עולם, כי לא היה לי כלב נאמן ושום אדם ושום בהמה לא אכלו לחם רענן מידי.”

“בחדרי מוגפים כל התריסים, חום וחושך כרתו פה ברית, כסדר של פסח בבית אנוסים ערוכה פה השחרית.”

“הם הלכו אליך, הם בכו אליך מאותו המטה העמוק מלב, הם תמיד קיוו לבלוע בשוליך שבלי דממה של רעד מלבלב.”

“אם זה כך או אם אחרת, אם אחרת או אם כך, היא ודאי לא מכוערת, גזרתך נחמדת, גברת! – הוא אומר ונאנח.”

“היא הייתה בודדה וכמו כל אדם רקומה מחושך ואור, ואין כמעט מה לזכור.”

“ורעדו הווילונות, כי בשתיקת החלונות הייתה קפיצת חתול שחור, ומת האור.”