יעקב שטיינברג

“אמן המילה המקראית החוזרת לחיים חדשים בתחביר מודרני גמיש יותר.”

“הלילה איננו מציאות, הוא כעין משל מלא רזים הנישא על כל החיים.”

“האוויר השקוף גורם לתפיסת עין בהירה, הדברים הרחוקים נראים כקרובים.”

“התנאי הראשון לכל יצירה הוא להביט בגוף הדברים.”

“קורטוב השעשועים של לילות החנוכה כבר אפס עד תום בסופות השלגים, אשר תזעפנה שנה שנה לפני כניסת ימי שבט, הקופאים בקור. לא חמודים הם הימים האלה, עת הגדולים עמוסים טרדות יום יום.”

“אותו עונג הפלאים של אנשים צעירים וחמודים המצפים לכל אושר – עת ישימו אל לבם לעשות טובה קטנה אחרי טובה לאיש מן האנשים הקרובים אליהם.”

“לא מצאה האשה הצעירה חן בעיני נשי המקום – בגלל חיוך שפתיה ובגלל הצחוק אשר בעיניה. מסביבות חרסון הייתה האשה, והיא לא ידעה להידמות אל הנשים שבעיירה, אל בנות ווהלין הצנועות, המחייכות אשה לקראת רעותה ועיניהן כאילו נשארות תחת דוק של קור ושעמום.”

“עמול עמלתי עם רבים נכלמים למצוא מחבוא זה, אשר שם לא־עוד־נירא את בכי בשרנו ואמיתם הטמירה.”

“ויהי בידי כוס החיים, ונגעה בי אז כנף המות.”

“כבר ערוך האות ודרכי ערוכה: ערבני למנוחה בדרך הזאת.”

“ועוד מעט ומותר חיי ייתם, במעשי חן, הקטנים והיקרים.”

“כבר כלה רוח נעורי וחדש בי לא קם; בעצם ימי חיי אני כיורד ים אשר מפרשו נרדם בעצם שרב צהרים.”

“בשעה הזאת אמסר לך, בשחוק ובמשובת עלומים, סוד לבי הנושן והרע, הרהורים וחלומות עגומים; ונדף כל זה אז באור, וצחוקך העליז לי יענה.”

“לך אהב את בנות הגויים על מנת לקבל נשיקות.”

“ברגעים של דממה ובדידות, עת נשכח מלבי העולם, ועומד על שפת ים החיים רק ימוג באזני הד קולם – אז אותך, האשה, אבקש.”

“הגיתי לריק עם נבונים, פעלתי רמיה עם כסילים; ועתה לבדי שלותי.”

“כי אקדם שחר, ויחידי עם העולם אתיחד שעה שלוה לקדם אור היום.”

“אך העבים רק מחרישים, כאלו קפאו על ראשינו; ובאין־רוח – קפאו דומם מפרשי אניתנו.”

“שעת בין־ערבים, עת יאכף היום את נדחיו.”

“מטר־סגריר מלמעלה בעצלות כבר נטף.”