ברוריה אבידן-בריר

“כמראיינת אני ניזונה מאחרים, בטור האישי אני מגיבה לאירועים. במחזה השני שאכתוב זו התמודדות עם שמונה דמויות שלכל אחת חיים משלה, ואני צריכה לברוא אותן, והן מציקות לי. הכתיבה לתיאטרון היא הדבר שהכי מרתק אותי עכשיו, לא מפני שהתואר מושך אותי. מושך אותי להוליד, אבל אני לא יודעת מה ייצא מזה.”

“כיום יש אופנה, אופנה, אופנה. אפילו אני, שכל כך אוהבת להתלבש, חושבת שיש גבול. בכלל יש רגרסיה: המדורים עוסקים ב'עשיתי לו ככה', 'תיתני לו ככה', וב'עשר התנוחות המועדפות'. והכול נוצץ, מוגש בכרומו, יפה מהחיים. 'אני לא מבינה, האם כל הזמן רק מבשלים או כל הזמן נמצאים במיטה בתנוחות פיתוי ומורחים וזלין עם בושם?!' ”

“אני אדם רעב שתמיד נלהב ממה שהוא עושה. אם אין לך רעב שבי בבית ותאפי עוגות. אני חושבת על מחזה שני ששמו יהיה 'תרקוד אתי, תמות אתי', על שלושה דורות שמתכנסים בסלון אלגנטי של האב בן ה־80 והאם בת ה־70.”

“הכול בטלפון היום, ודרך יח"צנים. אני הייתי חיית שטח. האנשים החדשים הפכו את העלבון לאייטם עצמו: 'אני גיל ריבה וקראו לי חלאה'. אצלי האייטם היה הסיפור. במדורים של היום אני לא מכירה חצי מהאנשים. וגם הקוראים לא. זו עיסה זמנית.”