חגית גרוסמן

“יפה וזכה היא שירתה של חגית גרוסמן, כתפילת אשכבה היא הנובעת מהצירוף הבלתי אפשרי, אך הרציני כל כך, שבין מכאוב עמוק לחיפוש אחר יופי בתוך הכאב ומתוכו.”

“היה ברור לי שאכתוב רומן, ואז נוצר מאבק בין המשוררת לסופרת. לפעמים המשוררת רצתה להשתלט ולשיר; היא יצרה מבנים מוזיקליים שרוצים לספר סיפור ומחקה הרבה והסופרת נאלצה לחפש את הקול שלה מחוץ לתבניות השירה, להרחיב את היריעה.”

“פעם חשבתי שאני יכולה לבחור לעצמי זהות חדשה, לברוח מהישראליות, תמיד הסתכלתי בפנים של אנשים שהתבגרו פה והם נראו לי קשים מדי, אמרתי לעצמי שאברח אל היופי.”

“איש תרבות חייב לחשוב ביותר משפה אחת או שתיים. יש כל מיני שפות, לא רק מדוברות, יש גם שפה של אמנות.”

“הספרות היא ים עצום ואנחנו מפרץ קטן בתוך הים הזה.”

“אף אחד בתל אביב לא הבין על מה הוא שר ומה הוא מדבר בכלל. שם הם לא מבינים כלום על זקנים וילדים שחיים בתוך קופסאות קטנות וצפופות באמצע המדבר.”

“מאמינה בחופש הדיבור וסובלת מהצפות רגשיות, ועל כן חייבת לדבר לעתים תכופות יותר מן הרגיל.”

“הלילה נפלה בינינו החומה האחרונה וסודך נשר לתוכי.”

“עדיין לא למדת את תפקיד הלא מושגת.”

“שוכחת שיופייה הוא רק כיסוי.”

“שיר הוא זמן שכחה מן הגוף.”

“כל משורר סומך על שירתו כמרחב נוסף.”

“כל חלל פתוח מקבל אות, מילה ושתיקה.”

“הוריי הגרו לארץ הלא נכונה.”

“בתוך החיים זורם נהר היופי.”

“בתך אשר אהבת ואני לרגע התחזיתי לבכורתך. לרגע קצר הייתי בתך האהובה.”

“אני קוראת שירה. הגוף שלי מתאחד עם האולם הריק שמעל האולם המלא.”

“דמעות נעצרו בעיניה וסרבו להקל את המשא. היה לה מבט של מי שותרה.”

“איש קשה שסרב לנשיקתה הסיר מעליו זרועותיה ולא לחש לה אהבה.”

“צללנו יחד למעמקים, שם דברנו את שרק אנחנו נדע.”